מזה חצי שנה כלוא גלעד בשבי החמאס. אין איש במקומותינו שיודע בוודאות ( אף כי מקורות שונים אישרו עובדה משמחת זו) שהוא חי. איש אינו יודע היכן הוא. בהנחה שהוא חי - הלוואי! - אין איש יודע מה מצבו; האם נחקר ואם כן האם, חלילה, עונה. איש גם אינו יודע מתי יחזור.
ראש הממשלה, להלן השולט, הוא האיש שיכול יותר מכל אחד אחר במקומו ליזום ולהניע מהלך - להלן קביעת המפתח ליצירת משוואה מספרית (בלתי סימטרית מן הסתם) שתאמוד את מספר האסירים שישוחררו תמורת שליט. המפתח לשחרורו של שליט מצוי בידיו של השולט. לא אחת הוא הצהיר, קבל עם ואמצעי תקשורתו, כי ממשלת ישראל תעשה הכול על-מנת לשחרר את גלעד שליט. חובת ההוכחה מוטלת עליו. הוא האדם היחיד בישראל שעשוי לקדם ולהאיץ את תהליך שחרורו. הוא ואין בלתו.
גם בידי החיזבאללה שבויים חיילים, אשר ככל הנראה מצבם רע ממצבו של שליט ואין אפילו סבירות גבוהה להימצאותם בחיים. ישראל אינה מאותתת לחיזבאללה שיש על מה ועל כמה לדבר. היא אינה רומזת דבר וחצי דבר. היא אינה לוחצת, אינה מאיימת. היא יושבת וממתינה.
תדע כל אם עברייה כי בשולחה את בניה לשרת בצבא היא מפקידה אותו בידיהם של מפקדים שעליהם ממונה דרג מדיני, אשר לא עומד לפי שעה במבחן השבועה העקרונית המקודשת - גם בדם! - כי שום חייל לא יופקר לגורלו, לא בחזית, קל וחומר לא בשבי אויב.
חצי שנה לאחר נפילת שליט וקצת פחות מזה לאחר נפילתם בשבי של אלדד רגב ואהוד גולדווסר, מדינת ישראל אינה יושבת, כמשוער, בחיבוק ידיים, בוודאי לא באפס מעשה, אבל במבחן התוצאה היא ממשיכה לפשל וממשיכה להיכשל. עד שהיא תוכיח אחרת.