הסרט עוקב אחר הפרויקט של דניאל ברנבוים ואדוארד סעיד, שיחד הגו והקימו תזמורת מזרח מערב, המורכבת ממוזיקאים צעירים, ישראלים, פלשתינים, ומכל המזרח התיכון.
את הסרט ביים פול סמאשני, שהתלווה לחזרות ולקונצרטים בכל מקום בו הופיעו חברי הקבוצה, שהתגבשה במשך הזמן לקהילה משפחתית קטנה ואוהבת.
אדוארד סעיד, פלשתיני יפה תואר, איש רוח והוגה דעות, הגה את הרעיון, להידברות בין עמי האזור באמצעות המוזיקה, שהיא שפה בין לאומית, חורגת מעבר לפוליטיקה ולרעיונות הלאומניים המפרידים בין בני אדם. דניאל בירנבוים מנהל את התזמורת הזאת ומנצח עליה.
הפרויקט יוצא הדופן הזה מתנהל החל משנת 1999 והסרט הופק בשנת 2004. בינתיים אדוארד סעיד נפטר, ודניאל ממשיך לשאת בכוחו הפיזי והרוחני את התפקיד הרציני הזה על גבו. תקוותו לנצח על התזמורת הזאת בכל בירות העולם הערבי, וכמובן גם אצלנו. הוא מאמין בכוח חברה האנושית לפתור את הסכסוך באזור, סכסוך שנמשך כבר למעלה ממאה שנים. לדעתו, מגיע לאנשים צעירים להיפתח ולדבר בצלילים, ולא בכלי נשק, שהוגים והורסים לא רק תרבויות שלמות, כי אם גם עמים.
דניאל בירנבוים קיבל את פרס וולף היוקרתי במשכן הנשיא, ותרם את כולו לפיתוח משאבי מוזיקה בשני העמים, הישראלי והפלשתיני. עם זאת, השמיע דניאל ביקורת חריפה מעל גבי בימת משכן הנשיא, על היותנו עם כובש ומתנחל במקומות לא שלנו. הוא אמר, שדבריו מבוססים על מגילת העצמאות, ואף קרא מתוכה קטעים אחדים לחיזוק דבריו. בין היתר נאמר במגילת העצמאות, כי המדינה תדאג לחרות, לשיוויון, ולצדק בין כל אזרחיה. לדעתו של דניאל, אין הדברים הנאורים הללו מיושמים במציאות היום יומית. יש קיפוח, התנשאות ואדוניות על הפלשתינים, שגם להם מגיעות זכויות קיום אנושיות.
אין זה מפליא, כי דניאל עורר ומעורר עליו מחלוקות בנוגע לדעותיו הפוליטיות. למרות, שהוא טוען, כי איננו פוליטיקאי והוא מדבר בשפת צלילים, המסרים החברתיים והאנושיים שלו נקלטים בישראל כמסרים פוליטיים קיצוניים, ויש אומרים, כי הוא מנצל את מעמדו והמוניטין שלו כמוזיקאי בין לאומי חשוב במעלה, להשמעת דעותיו האישיות, המרחיקות לכת וגורמות נזק לישראל בתפוצות ובקרב עמי העולם.
בסרט מתראיינים גם חברי הקבוצה, הנגנים השונים, שהתקבלו אחרי מבחנים מדוקדקים, והם מספרים על חוויותיהם האישיות, לא רק כנגנים בבירות עולם חשובות, כי אם כקבוצה הלוחמת למען אחוות עמים ולמען השלום באזור כולו. בירנבוים אומר, כי מי שמחפש רק את קידומו האישי בין חברי הקבוצה, אין לו מה לחפש בה, מאחר שהנגנים נבחרו להקשיב איש לרעהו, לא רק במובן המוזיקלי, כי אם גם במובן האנושי. בלעדיו לא יתכן דיאלוג פתוח וכנה, שיביא לקידום המטרה, הבנה ונכונות ללמוד ולקבל את האחר, הזר והשונה, להכיר ולהוקיר את יכולותיו וכוונותיו.
שלושה קונצרטים ריגשו אותי במיוחד, האחד בספרד, מקום בו, במאות ה-11 וה-12 חל "תור הזהב". מוסלמים, יהודים ונוצרים חיו שם בשלום, באחווה וביצירה תרבותית ענפה, ולכך שואפים חברי הקבוצה להגיע. קונצרט אחר הוסרט בגרמניה, מקום טעון מאוד לישראלים וליהודים שבקבוצה, היה גם ביקור במחנה ההשמדה בוכנוולאד, והיה מעניין לעקוב אחרי תגובות הפלשתינים לביקור הקשה. הקונצרט הנוסף התקיים ברמלה, על כל הסידורים,החששות וההתרגשויות של חברי הקבוצה.
בירנבוים היה מרגש, בשיא יכולתו וקישוריו, כששאלו אותו מי יבוא לשמוע את הקונצרט ברמלה, התפלא על השאלה. הוא כבר ידע מתוך עבודתו וניסיונו, כי בקרב האוכלוסיה הערבית והפלשתינית יש רבים מאוד השוחרים מוזיקה קלאסית וצמאים אליה. לדעתו, אנו המערביים צריכים להשתחרר מדפוסי מחשבה קדומים, ולהפסיק לשפוט את שכנינו לרעה בתחום הזה, ובתחומי תרבות אחרים בכלל. הם נאורים, מתקדמים ומוכשרים לא פחות מהישראלים.
הסרט זכה בפרס האמי, לסרט טלוויזיה הטוב ביותר בתחום המוזיקה.
