ביום ח' טבת תשס"ז (29.12.2006), הודיעו אמצעי התקשורת בישראל, כי מצרים לא מנעה מעבר משאיות עמוסות לרצועת עזה, וככל הנראה הציוד שהועבר ללא כל ביקורת (ואולי אף בעידוד שבשתיקה) הוא ציוד צבאי, משמע, אמצעי לחימה לביצוע פעולות טרור.
כצד ג', הטענות של ישראל כלפי מצרים - לאחר שמדינת ישראל ויתרה ללא תמורה על הריבונות ועל השליטה הצבאית ברצועת עזה - הן טענות קלושות, תלושות, חלושות ואפילו מתנצלות, משהו בנוסח: "תעשו טובה...".
לא כן היה המצב לו גוש קטיף היה ממשיך להתפתח ולצמוח, לו צה"ל היה מגביר את השליטה הצבאית בחבל עזה, תוך הדיפת תעמולה ארסית של השמאל, כאילו צה"ל נמצא שם כדי להגן על המתנחלים - הדיפה כפולה: ראשית, אכן צה"ל מגן על כל תושבי ישראל באשר הם, כולל כמובן החלוצים שבגוש קטיף, כי תפקידו של צה"ל, להזכיר, הוא הבטחת שלום אזרחי המדינה באשר הם. שנית, צה"ל נמצא שם כדי לעקר את הטרור משורשו, ואף עושה זאת בהצלחה.
אלא שבמצב החדש, גוש קטיף הוא אדמה חרוכה ורצועת עזה היא רצועת טרור, רוויית מלחמות אזרחים, אלימות ורצח.
אם מצרים לא מגנה על הגבול בינה לבין רצועת עזה, עד כמה שיש בכלל בפועל גבול כזה, הרי לכאורה הטענה כלפי מצרים צריכה להיטען על-ידי הגובלים איתה, קרי: על-ידי ארגוני החמאס וחבורות הרחוב השולטות שם... אלא שלאלו אין שום טענה - להפך, תגובתם היא עידוד ההפקר המאפשר טרור...
והאצבע המאשימה מופנית כלפי מדינת ישראל. היא זו אשר יצרה את החיץ של רצועת עזה בינה לבין מדינה שהייתה שכנה שלה, בטרם העברת השליטה ברצועה לארגוני הטרור.
לכן הטענות נגד מצרים על הזנחת השמירה על גבול בו ישראל אינה צד לו - הן רק טענות עקיפות. ובכל זאת הטענות לגיטימיות, על אף חולשתן, שכן מבחינה מהותית הנשק ואמצעי הלחימה השונים המועברים ממצרים אל רצועת עזה הוא נשק המיועד רק למטרה אחת ברורה, והיא, פגיעה באזרחי ישראל, שיגור קסאמים אל יישובי ישראל, חדירת פצצות אדם לתחומי מדינת ישראל, ויישום שיטות טרור אחרות נגד ישראל המצויה ביחסי שלום, לכאורה, עם מצרים.
אין כל ספק כי מדינת מצרים יכולה להגן על הגבול בינה לבין הרצועה ולמנוע הברחות נשק לעזה, אלא שאין לה מוטיבציה לעשות כן. הנחישות של מצרים כשיש לה מודעות לנושא כלשהו וכאשר שלטונה שלה מצוי בסכנה - הוכחה לא אחת בתגובתה המיידית, הקשה, האכזרית, בלי משפט ובלי בג"צ, בדיכוי מתנגדי המשטר. בלשון המעטה, קשה למצוא נחישות כזו אצל הממשל במצרים כאשר מדובר ביעדים של שכנתה ממזרח, על אף חוזה השלום שנחתם בין שתי המדינות.
זאת ועוד, חוזה השלום מהווה למעשה חיץ ומגן חד סטרי - מגן על מצרים מפני ישראל, במישור הטענות ובמישור הפעילות הנדרשת והמצופה מישראל כלפי מי שפוגע בביטחונה, אך לא מהווה מגן לישראל מפני מצרים, המאפשרת פעולות טרור, וגם מעודדת אותן בחוסר מעש ובהימנעות מתגובה נוכח הברחת נשק דרך המנהרות, ולאחרונה מסתבר שגם בגלוי, באמצעות משאיות.
