הסיסמה של אמנסטי אינטרנשיונל בגנות עונש המוות היא, לטעמי, מיתממת. הסיסמה שואלת, במהלך שנראה בקריאה ראשונה מבריק, "אנחנו הורגים אנשים שהרגו אנשים כדי להראות שלהרוג אנשים זה רע?"
לא צריך להיות בעל חושים מחודדים מדי כדי להבין שסדאם חוסיין הוצא להורג לא רק כדי להראות שלהיות רודן שטובח בעמו ובעמים אחרים זה רע, וכדי להרתיע את כל מי שמפנטזים על הנהגת דיקטטורה מגואלת בדם מפני הגשמת הפנטזיה שלהם. הם ממילא לא תמיד פועלים באופן רציונלי, ואני חושש שהתמונות שפורסמו היום מההוצאה להורג לא ממש מרגשות את הסדאמים ואת ההיטלרים של מחר. חוסיין הוצא להורג, כמו כל נידון למוות, בראש ובראשונה, בשביל הנקמה. הפצת התמונה והווידאו של סדאם חוסיין עומד בין תלייניו כשחבל התליה כרוך סביב צווארו, ממש כמו פירסום התמונות שלו מבולבל וסתור-שיער מייד עם לכידתו נועדה להשפיל אותו ולנקום בו, ולא רק להרתיע.
אין לי כמובן שום חמלה כלפי האיש ואם יש מעשה שבגינו עונש מוות הוא מוצדק, הרי שרצח עם ופשעים נגד האנושות הם מעשים שכאלה, אבל בואו נודה על האמת: הנקמה, התחושה שנעשה הצדק, היא התחושה הדומיננטית שההוצאה להורג באה לספק, ולא "להראות לאנשים שלהרוג אנשים זה רע."
מחקרים מוכיחים שעונש מוות לא מרתיע. עובדה: במדינות בארצות הברית שבהן נהוג עונש מוות שיעור הרצח לא ירד מאז הנהגתו. לעיתים הוא אף עלה (זוהי טענה תקפה לגמרי, אגב, גם בהקשר של מאסר. הוכח שכליאה גם היא אינה מרתיעה פושעים פוטנציאלים). זה כמובן מחזק את ההתנגדות לעונש המוות, משום שלו לפחות היה בו כדי להציל את חייהם של נרצחים פוטנציאליים, היתה למדינה הצדקה מסויימת לרצוח את הרוצחים. אבל האם נקמה היא טעם לגיטימי להוצאה להורג?
נקמה, ולא רק שיקום והרתעה, היא שיקול כבד-משקל בענישה פלילית. אבל בניגוד למאסר, עונש מוות הוא בלתי-הפיך, וכמובן ששיקול השיקום לא קיים בו. אבל אם גם שיקול ההרתעה לא ממש עובד כשמדובר בהוצאות להורג, ואנחנו נותרים עם נקמה בלבד (או בעיקר), האם לא נשמטת הקרקע מתחת להצדקה לעונש מוות? האם ניתן להבחין בין רצח של אדם אחד ובין רצח של עשרה, מאה או מיליונים? כמה אנשים מתים הופכים את ההוצאה להורג של רוצחם למוצדקת?
מה שעוד מטריד בתרבות ההוצאות להורג היא העובדה שגם הן הופכות בהדרגה לבידור. ייתכן שמטרת התמונות וקטע הווידאו שפורסמו לסתור טענות עתידיות על כך שחוסיין נותר בחיים, אבל אני חושש שזה לא כל הסיפור. כדאי מאוד לקרוא את ספרה של וונדי לסר, "תמונות מהוצאה להורג", שהופיע בשנת 1993. לסר מנתחת את תרבות הסיקור של הוצאות להורג בארצות הברית, דרך תביעה משפטית של ערוץ טלוויזיה שתבע לאפשר לו לשדר הוצאה להורג בתא-גזים בשידור ישיר. (Wendy Lesser, Pictures at an Excecution: An Inquiry into the Subject of Murder, Harvard University Press, 1993).