מדיניות האיפוק שעליה שומר, בשלב זה, בקנאות ובסבלנות אהוד אולמרט, דומה לתיאוריה אותה דחף גם בתקופתו של אריאל שרון ראש ממשלה, לאמור: הינתקות חד-צדדית. יוצא מכן, כי אנחנו שומרים על איפוק ואי הגבה ובזמן זה, הפלשתינים מסוג הג'יהאד האיסלאמי וחמאס יורים קסאמים לעבר ישובי עוטף עזה, בחופשיות ובגלוי, ללא תגובה הולמת - כדי להתגרות ולהפר את כללי המשחק.
כאשר הקסאמים נפלו בשולי הישובים, או בשדות סביב, ללא נזק לנפש ומעט לרכוש, הנושא עבר בציבור בהבנה מסויימת וחלקית, במיוחד לאור הטענה שהעולם סביב מביע סיפוק ותמיכה בישראל - וגם זה אינו דבר שישראל יכולה להרשות לעצמה לוותר עליו בקלות בעת הזאת.
כאשר נפצעו קשה שני נערים בשדרות (וזאת בנוסף למאבטח של ביתו של פרץ - שר הביטחון - ששתי רגליו נקטעו) - אחד פצוע בינוני שפירושו קטיעת כף רגל ופציעות נוספות, והנער השני - שהיה במצב אנוש, יצא בקושי מכלל סכנה מיידית - הוחלט בממשלה על תגובה מוגבלת, מאופקת, רק במקרים של סכנה מיידית כשרואים את מפעילי הקסאם בשעת מעשה או לפניו - ובנסיבות אלה ההוראה היא מבחינה מבצעית דומה לאוננות. כלומר: זה דומה לסקס, אבל זה לא יחסי מין, וזה לא תגובה צבאית שתשפיע על יורי הקסאמים, אלא להיפך, רק תיתן להם עילות חדשות לתגובות בטענה שנפגעו חפים מפשע, נשים וילדים - אירוע שבהחלט יכול לקרות.
בתקופת ההינתקות כתבתי שיש לראות את ישובי גוש קטיף, כמוצבי צה"ל קדמיים, מעבר לגבול, וכאשר הם סיימו את תפקידם המבצעי, צבאי אזרחי, עליהם לשוב לבסיסם בתוך גבולות ישראל. ישובי עוטף עזה ובראשם שדרות - הם היום, להערכתי, ישובי ספר שצריך לשדרגם למוצבים המאויישים ע"י אזרחים, אנשי מילואים, העומדים בקו האש הראשון של המדינה.
כאשר בתקופת כביכול "הפסקת האש" - יורים 60-70 רקטות קסאם ללא תגובה - המסקנה: ישראל חוששת, חרדה, מוכנה לספוג קורבנות, ההרתעה נפגעה, מלחמת לבנון 2 השפיעה קשות - היא חוששת מחמאס והג'יהאד שלא נכנע עד עכשיו - לאמור יש סדק בכושר הצבאי של ישראל.
גם אם המסקנה לא נכונה ומוטעית, אסור לזלזל בה, כי הפלשתינים מתאהבים בה ומתחילים להאמין בה ואז הסכנה גדלה פי כמה וכמה. העובדה שהם מקבלים זרם עצום של נשק מאירן - נוסח החיזבאללה בלבנון, לרבות אימונים ושיטות לחימה - צריך להדאיג את ישראל. האם "הסיכול הממוקד" המוגבל, לפי הוראת הממשלה יפתור את הבעיה של ירי הקסאמים - לא ולא. מדובר בהנחיה, כדי לצאת ידי חובה, כלפי הציבור הכללי ותושבי עוטף עזה בפרט - לאמור: במקום ניתוח קיסרי או טיפול שורש - מסתפקים בשלב זה בכדורים נגד כאבים, הדוחה במקצת את הכאבים והמחלה - אבל ברור לכולם, כולל אולמרט, פרץ והקבינט - שהפתרון איננו בסיכול מקרי זה או אחר.
האם יש פתרון צבאי לבעיית הקסאמים? להערכתי - כן, למרות שלא מדובר בפתרון של 100%. ולעניין זה יש מספר אופציות, הן צבאיות והן פוליטיות וחלקן אפילו שלובות אחת בשנייה. יש אנשי צבא הטוענים כי לשלוט בירי הקסאמים או להגביל את יכולתם המבצעית ותנועת החוליות המשגרות - חייבים לשלוט בשטח - לאמור: להיכנס לתחומי הרשות הפלשתינית, לחזור לישובים שנהרסו או שטחים שולטים אחרים ולהישאר שם לתקופה בלתי מוגבלת כדי ליירט את חוליות יורי הקסאמים.
הפירוש המעשי של אופציה זו - לחזור ולכבוש שטחים מהרשות, מאלה שהוחזרו להם, כדי לתת ביטחון לעוטף עזה. פירוש נוסף מבחינה משפטית, מבחינת המשפט הבינלאומי - ישראל וצה"ל ייחשבו שוב כמחזיקים בשטח כבוש - וכל מהלך "ההינתקות" - היה כלא היה. לכך יש להוסיף שכל פעולת צה"ל בשטח כבוש - יכולה להגיע לבית הדין הבינלאומי בהאג, והתוצאה שם כמעט ידועה מראש. האם כדאי להסתכן במהלך מעין זה? ספק. האם אולמרט יתן יד למהלך מעין זה? לא נראה סביר, לאור עמדותיו המדיניות ובמיוחד בהיותו מאדריכלי ההינתקות החד-צדדית בעזה ומאמין במהלכים דומים גם ביהודה ושומרון.
האם יש אופציות נוספות? כן! על אחדות מהן כתבתי כאן במאמרי: "שדרות הקסאמים", ובמאמרים נוספים על הנושא, כגון: "המלחמה בטרור באמצעים צבאיים ומדיניים". עיקרי האופציה מדברים על ניצול עד כה של 50% מהיכולות הצבאיות והכלכליות הנתונות לממשלת ישראל ולצה"ל במלחמה בטרור. מובן שהדבר דורש אומץ לב, מהלכים חריגים וסכנה להתנגשות עם ארה"ב והקהילייה האירופית.
בתנאים אלה, כאשר הנשיא בוש נמצא לקראת סיום הקריירה הפוליטית, ראש ממשלת בריטניה בלייר כבר סיים את הקריירה - לא נראה סביר שאולמרט יסתכן במהלך נועז שירגיז את הממשלות בעולם. לכן נשארת האופציה של שילוב בין הפתרונות הקיימים, לאמור: להתאפק, להתאפק עד גבול מסויים ואז להגיב, מהר, חזק ובעוצמה - כדי להודיע לחמאס ולג'יהאד שימי ההמתנה וההבלגה הסתיימו. הרצון לעזור ולתמוך באבו מאזן הוא מהלך נכון, בתנאי שהוא יהיה מוגבל בזמן וכפוף לתוצאות בשטח.
אם ירי הקסאמים ימשך וחס וחלילה יהיו קורבנות בנפש - יהיה צורך להחליף מהלך, להפעיל הילוכי 4x4 לצורך נסיעה בשטח, להיכנס לעזה, ג'בליה ובית חנון ולשלוף משם חיים או מתים את מנהיגי החמאס והג'יהאד. יש לחזור לא רק לסיכולים אלא לפעולות נוסח בירות תוניס ובעל-בק כפי שהוכיחו היחידות המיוחדות גם במלחמת לבנון 2 - מהאוויר, ים ומהיבשה.
אם יתייחסו לישובי עוטף עזה לא רק כשכפ"צ חי של המדינה אלא כאנשי מילואים, המאיישים מוצבים בגבול ובכך הופכים למשמר הגבול האזרחי/צבאי של המדינה - לא רק היחס ישתנה אלא גם שיטת הטיפול, הזרמת כספים, תקציבים, תשתיות ותפיסת עולם ואולי הגיע הזמן לחשוב גם על אופציה יצירתית חדשה.