רצח אופי ידוע מראש

איך קרה שהנשיא קצב, עד לא מזמן קונצנזוס לאומי, הפך בן לילה לאחד האנשים הנתונים ללעג ולנושא הבדיחות המקובל ביותר וכל זאת בעקבות תלונה שהגיש ליועמ"ש לממשלה על נסיונה של א', עובדת לשעבר במשרדו, לסחוט אותו. כמו בד"כ, זה קרה בעזרתם האדיבה של כלי התקשורת, שמיהרו לאמץ את טענתה של א' שהנשיא ניצל אותה מינית וכינו אותה המתלוננת א' למרות שהנשיא היה זה שהתלונן עליה. הכפפה הורמה ע"י עו"ד של א', כנרת בראשי, שהתגלתה כחיית תיקשורת מוכשרת והתראיינה בכל הזדמנות, כשהיא חושפת מעט יכולת רטורית והרבה כשרון לגימיקים תקשורתיים. מיד אח"כ יצאה ח"כ רוחמה אברהם, הנתונה בחקירות בעצמה, בהכרזה כי על הנשיא לעזוב את תפקידו באופן מיידי והחרתה אחריהן ח"כ שלי יחימוביץ', שדובבה את א' (לא ברור מתוקף איזה מעמד) והודיעה לעיתונות כי היא כמי שיש לה ניסיון רב עם נשים שנאנסו יודעת להגיד שא' נאנסה ע"י הנשיא. החל ממחרת זעקו כבר כותרות העיתונים כי הנשיא אנס (למרות שא' עצמה מעולם לא העלתה את הטענה הזו) וכבר לא ניתן היה לעצור את כדור השלג הזה. העיתונות, שכבר מזמן קברה את חוק הסוביודיצה, אותה "אות מתה" שקובע כי אסור לדון בעיתונות בעניין שנתון תחת חקירה, או דיון משפטי, כבר שפטה את הנשיא ובחרה להצניע את קיומה של הקלטת שבה נשמעת א' כשהיא סוחטת את הנשיא מפורשות וכן את העובדה כי א' טענה בתחילה כי בידיה הוכחות חותכות שהנשיא מוכר חנינות תמורת כסף, לרבות תאריכים ושמות של אנשים שקנו ממנו, לטענתה, חנינות ואילו בחקירה שנערכה בעניין מאוחר יותר התגלה כי כל טענותיה להד"ם מה שמעורר ספקות גדולים לגבי אמינותה של א'. בעקבות פנייה של עיתונאים אליו הזדרז גם מני מזוז להודיע שלאור החשדות נגדו הנשיא קצב צריך להשעות את עצמו מתפקידו. איש לא ציין שהיועמ"ש מוגבל למתן חוות דעת מהפן המשפטי בלבד ואין זה מסמכותו לחוות דעה לגבי התנהלותו הכללית של איש ציבור, קל וחומר כאשר לא קיים עדיין כנגדו חומר משפטי מגובש. בהתאם למגמה הרווחת במדינתנו להפוך את הרשות השופטת לרשות החזקה מבין שלוש הרשויות, היועמ"ש מזוז כמו הש' ברק הולך ומרחיב את סמכויותיו הרבה מעבר לסמכויות שהן משפטיות, ובהתאם לכך הוא מחווה דיעות, "ממנה" ו"מפטר" אנשים ע"פ דעתו האישית וללא בסיס משפטי כלשהו ולא רק שהוא לא נתקל בהתנגדות, אלא עוד זוכה למחיאות כפיים סוערות מהתקשורת כל זמן שהוא מקפיד לכתוש את אלה שלא אהובים עליה (בדיוק כפי שעשה במקרה של הרב הראשי מצגר ובדיוק כפי שלא עשה במקרה של צחי הנגבי ואהוד אולמרט). אבל הקרקס הגיע לשיאו כאשר העתונאית בילי מוסקונה–לרמן פנתה לרעייתו של הנשיא, הגב' גילה קצב, ודרשה ממנה במפגיע לעזוב את בעלה בשם האחווה הנשית. היש צביעות גדולה מזו? באותה מידה ניתן לשאול איפה היתה האחווה הנשית של בילי מוסקונה–לרמן כאשר שלחו גברים לפנות מפגינות בעמונה, או כאשר מתנחלות בחברון סבלו מהטרדות מיניות של פלשתינים? אז היא שתקה, מכיוון שהיה מדובר בנשים אשר השקפת העולם שלהן מנוגדת להשקפת העולם שלה ונראה כי "אחוות הנשים" של מוסקונה-לרמן מוגבלת רק למה שעולה בקנה אחד עם האינטרסים של השמאל וזו גם הסיבה שגילה קצב היא זו שזכתה לפנייה כזו ולא חברתו של חיים רמון, או דליה רבין שבחרה לקיים את טקס הזכרון ליצחק רבין בארמון הנשיא על אף החשדות הקיימים נגדו (וכך לדעתי אף היתה צריכה לעשות כל עוד הנשיא לא הורשע). שכן גילה קצב אינה שייכת לאותו חוג של בילי מוסקונה-לרמן ולאותו הרקע ואינה מזוהה עם אותו הצד של המפה הפוליטית כמו דליה רבין וחברתו של חיים רמון ולכן קל יותר לצאת נגדה ומאותה הסיבה גם לנשיא קצב קשה יותר להתמודד עם המסע התקשורתי נגדו מאשר לחיים רמון ומאותה הסיבה בדיוק היועמ"ש, מני מזוז יגיד שעל נשיא המדינה להשעות עצמו, אבל לא יגיד דבר לגבי המשך כהונתם של צחי הנגבי ושל אהוד אולמרט וגם יגיש כתב אישום נגד הנשיא במהירות הבזק, אבל יעכב את כתבי אישום נגד ראש הממשלה. אז נכון שהנשיא נפל קורבן לכך שהוא לא משתייך לחוגים הנכונים ולתקשורת שלא מחמיצה הזדמנות לעשות פסטיבל מכל דבר ומכל זבוב לעשות פיל והכל קודש לסיפור העיתונאי ולמכירת העתון עד כדי מציצנות, צהוביות וגועל נפש, אבל מתחת לשטח רוחשים כוחות נוספים, אולי אפילו חזקים יותר שהרי אם הנשיא יכריז על נבצרות זמנית תשב יו"ר הכנסת דליה איציק על כסאו. מה שיכול לתת למפלגת "קדימה" השוקעת מעט תנופה ובהמשך להקל על שמעון פרס להתמנות לתפקיד נשיא המדינה. אז נכון שרבים יאמרו, אבל מה עם כל המתלוננות, לא יתכן שנשים יתלוננו סתם. בד"כ זה נכון, אבל החשיפות האחרונות לגבי אופן ניהול התיק של חיים רמון, (אשר גם עליו נאמר שיש נגדו מתלוננות נוספות שלפתע נעלמו) מלמד שכאשר גורמים חזקים מעוניינים בתפירת תיק הכל אפשרי. אין לדעת אם הנשיא, משה קצב, אכן אשם או לא, אבל הוא זכאי כמו כל אזרח למשפט הוגן ולא שיערך לו משפט שדה ע"י התקשורת והציבור. במיוחד שלאחרונה היינו עדים לכמה וכמה מקרים שהתקשורת האשימה ואילו בית המשפט זיכה. מקרה קראדי והמקרה של המ"פ שבתוכנית "עובדה" כבר חרצו את דינו כמי שרצח ילדה פלשתינית ובביהמ"ש הכל התגלה כעלילה. בואו נזכור את כל המקרים האלה ונמתין הפעם לתוצאות המשפט.