ואכן, בניו כולם עולים ממצרים לקבור את אביהם במערת המכפלה כאשר ציווה. עד כאן לכאורה, האחדות מושלמת. ומה קורה הלאה?
(בראשית מ"ט) [יד] וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו, וְכָל-הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו, אַחֲרֵי, קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו. [טו] וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.
המצפון עדיין מציק להם ועל כן הם בטוחים שגם יוסף זוכר את מה שעשו לו. כעת, הם חושבים, משנפטר אביהם – אין מי שימנע בעדו לקחת נקם. הם נוקטים יוזמה ונתלים בזכר אביהם הגדול.
[טז] וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. [יז] כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו.
אנחנו יכולים להבין את המהלך שנקטו האחים, אבל מדוע יוסף מגיב בבכי? מה מרגש אותו כל כך? בדרך כלל, בכי בא במקום בו חסרות מלים לבטא רגש, טוב או פחות טוב. מהו הרגש העמוק כל כך בלבו של יוסף, עד שאין לו מלים לבטא אותו, ורק הבכי מביע אותו?
בשבוע שעבר דיברנו על התוודעות יוסף אל אחיו; גם זו באה בבכי. שם ניתן להבין את הבכי בפשטות, כי היתה התרגשות גדולה, מעבר ליכולת הביטוי במלים.
(בראשית מ"ה) [א] וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. [ב] וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי;
היום אנחנו יכולים לקבל הבנה עמוקה יותר בבכיו של יוסף, גם שם וגם כאן. יוסף שומע את המונולוג של יהודה ואז הוא פורץ בבכי כי: וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק. ומה היה קורה אילו יכול היה להתאפק? סביר להניח שלא היה מתוודע אל אחיו באותו שלב. היה "מותח" אותם עוד קצת.
יוסף חתר להביא את אחיו לתשובה שלמה, לא רק על עצם מכירתו, אלא גם ובעיקר על העובדה שחרשו עליו רעה. על הפגם בתחושת האחדות שלהם; כלפיו, אבל לא רק. המונולוג של יהודה זיעזע אותו עד שלא יכול היה להתאפק, אבל השינוי שחתר אליו עדיין לא נעשה.
עובדה זו מתגלה כעת, כאשר האחים פונים אליו בבקשה שלא יתנקם בהם. על זה הוא בוכה. הוא מבין שהאחדות אליה חתר, עדיין לא קנתה לה שביתה בלב אחיו.
בכיו של יוסף משכנע את האחים כי הוא כן אתם, והם מוסרים את עצמם בידיו: [יח] וַיֵּלְכוּ, גַּם-אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ, לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.
אבל לא בזה מעוניין יוסף. הוא יודע כי הגאולה האמיתית והשלמה, מותנית באחדות והיא מתעכבת בגלל המחלוקת ושנאת החנם. את המסר הזה הוא מנסה להעביר לאחים ובמלים די חריפות:
[יט] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אלוהים, אָנִי.
עצם הנטיה למחלוקת או לנקמנות, מלמדת כי אצל הנוטה, התגבר האגו עד ששכח את אלוהים. האגו שלו כאילו מחליף את האלוהים. שאחרת, איך יתכן שיחשוב רעות על זולתו? הרי אלוהים מנהל את העולם ולא יתכן שיקרה לי משהו שלא ברצונו.
[כ] וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אלוהים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. [כא] וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם.
לא רק שאין בלב יוסף שום תרעומת על אחיו, הוא גם מתחייב לנצל את מעמדו הכלכלי האיתן לרווחת אחיו ובני משפחותיהם ואף מבקש מהם לשכוח כליל את המחלוקת הנושנה.
הזוהר מציג את יוסף כדמות מופת שיש ללמוד ממנה כיצד 'לגמול לחייבים טובות'. מסתבר שזו כנראה דרישה גדולה מדי עבורנו. הלואי שנצליח לא לרצות לנקום במי שלכאורה פגע בנו. לגמול לו טובות??? בלי הגזמות בבקשה. נו טוב, גם הזוהר לא מבקש שנשתנה ביום אחד.
מה שאנחנו כן יכולים וחייבים לעשות, זה לעקור מתוכנו את שורש המחלוקת. לא ביום אחד, אבל לפחות להתחיל. כדי לעשות זאת, צריכים ללמוד מיוסף שכל מה שקורה, קורה בהשגחה פרטית, בהכוונה מדוקדקת מלמעלה, לטובתנו.
וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אלוהים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה. למרות שאולי הוא מאד רוצה, לא האדם מנהל את העולם אלא האלוהים. עלינו מוטל רק לפעול על-פי הוראותיו. וכשנעשה זאת, אז באמת הכל יתהפך לטובה.
וסוף סוף יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
