כמה שעות לפני שהברים מתמלאים, אנחנו נפגשים בשפך הירקון. הרוגע בנמל תל אביב לא משקף את האווירה שתהיה בברים, ואף לא מחוצה להם. למרות שמזג אוויר גרוע בעלי העסקים לא מוטרדים. בחצות ינהרו לברים המונים, אלה שבאו לדרינק או יותר, כל פרט משדר שהם באו ליהנות כל הלילה במסיבות. מריחואנה או אקסטזי, וודקה ורד בול או וויסקי סוואר, הכל נגיש. אפילו על סקס בשירותים אפשר לעשות וי. על-מנת להקל יותר את מלאכת השכנוע משתמשים בסם האונס שהשפעתו ניכרת כעשרים דק אחרי הלקיחה וההכרה מתערפלת למשך כארבע שעות.
בוקי נאה חושף בפנינו נתונים לפיהם חיי הלילה בתל אביב לא כל כך נפלאים כמו שכולם חושבים. מדי חודש נמצאות כ-150 בחורות זרוקות מעולפות במגרשי חניה ובחדרי מדרגות. הן מגיעות לחדרי מיון אחרי הרגשת בחילה וצמרמורת ואף אחת לא מתלוננת על אונס. בדיקה גניקולוגית מוודאת שהייתה חדירה אך הבחורה לא זוכרת ובוודאי שאינה יכולה לתת תיאור של הגבר. התיקים נשארים בלתי מפוענחים ולמשטרה אין מה לעשות. הבנות הן לא הקורבנות היחידים. ילדים צעירים מנוצלים על-ידי הומוסקסואליים לדברי בוקי נאה, כ-20% מהמקרים של שימוש בסם האונס התחילו במועדון "ארליך" שבמתחם.
מאז הורשע השחקן גדי סבן (לפני כשנתיים וחצי) בביצוע מעשה מגונה בכוח בצעירה בשירותי מועדון ה-"T.L.V" עדיין אפשר למצוא קונדומים משומשים מפוזרים בשירותים של המועדון ואחד מכל מאה מקרים מוגדר כאונס.
בשעה שש בבוקר שוטפים את כל הקיא, הבקבוקים, הקונדומים המשומשים ושאר הזבל. אחרוני המבלים חוזרים בין בכוחות עצמם לבין שמפונים. תוך שעתיים נמל תל אביב נראה אחרת. ספורטאים רצים, רוכבים על אופניים, אנשים יושבים לארוחות בוקר והערב שלפני נשכח.
תחנתנו הבאה היא דיזנגוף פינת נורדאו. בני סלע הוא לא האנס הסדרתי הראשון שטלטל את המשטרה והטיל מורא על התושבים. אנחנו חוזרים לשנת 1985. אנס סדרתי עוקב אחרי הדיירים ופורץ לדירות בהם התגוררו בנות בגפן, מצמיד סכין ואונס אותן. אחרי כמעט עשרים מקרי אונס, נתפס יוסף מחגינה, שיפוצניק שבא מאום אל פחם. בהודאתו טען שבעצם התכוון רק לגנוב תכשיטים, אך כשנתקל בקורבן לא עמד בפיתוי האונס.
את מוטי אשכנזי, זה שהתפרסם בגניבת תיק בחוף ירושלים שהכיל פצצה, פגשנו בטיילת. בדיבור רהוט ושוטף הוא מספר איך היה גונב כעשרים תיקים ביום בחוף הים. "צריך להבין מאיפה זה בא", הוא אומר. אשכנזי גדל בכרם התימנים, בן למשפחה בת שבע נפשות. בגיל חמש איבד את אביו. "אני זוכר את ימי בית הספר שהמורה ביקשה אבא מתנדב ולי לא היה", הוא משחזר באופן אוטומטי ומוסיף:" לא שיתפתי אנשים באובדן ולא דיברתי על זה". הקבוצה עומדת ומקשיבה בסקרנות לכל מילותיו. במהלך היום הסתובב בשוק הכרמל, הירקון וכרם התימנים. בגיל 12 התחבר לפושעים. הוא היה עוזר להם לכייס ולפרוץ. בתמורה הרגיש מוגן שידעו מי החברים שלו. אלכוהול וכדורים היו כבר חלק בלתי נפרד מאותו עולם בו הוא חיי. לדבריו, הוא הגיע לשישה גרם של הרואין וקוקאין ביום. עד השירות הצבאי התיק הפלילי של אשכנזי היה עבה מדי ובצבא לא רצו לגייס אותו. וכך, בילה אשכנזי בחוף הים, סוחב תיקים ורץ לתחנת סמים. "אנשים ביקשו ממני לשמור על התיקים בזמן שהתרחצו בים", צוחק אשכנזי.
היום, אחרי 9.5 שנים של גמילה, הוא מודה שזה עדיין לא קל. אחרי שסיים בהצלחה קהילה טיפולית בנהריה נתקל בקשיים חברתיים. מקומות עבודה שגילו מי הוא זרקו אותו. הוא טיפל בנפגעי סמים ואפילו הציעו לו להיות פקח בחוף הים. בימים אלו הוא מתפרנס מחברת הובלות שהקים. ומה צופן העתיד? "אולי אני אקים מוזיאון לתיקים אבודים", הוא מחייך וזוכה למחיאות כפיים ותמיכה מהקבוצה שהגיעה מחיפה.
זלמן שושי: "נהניתי מהליטוף האבהי שלא היה לי יותר מהלירות" הכוכב הבא שפגשנו הוא הדמות הססגונית ביותר בעולם חיי הלילה של תל אביב, זלמן (שושי) וינדר, הקוקסינל הידוע. בן 57, יליד חיפה, בן לניצולי שואה, שבגיל 7.5 חווה את התפרקות המשפחה. אביו היה שתיין שלעיתים קרובות הראה את נחת זרועו לאם בנוכחות בנה. אימו עבדה במסעדה, עד שיום אחד קיבלה סכיזופרניה ושגרת חייה השתנו. וגם חייו. באותה שנה וינדר מצא את עצמו בגן הזיכרון בחיפה משחק. "התיישב לידי גבר כבן 40 ושואל אותי מה השעה", משתף אותנו וינדר. עניתי לו שאני לא יודע. הגבר אמר שאני נורא נחמד וביקש לתת לי נשיקה בלחי תמורה לחצי לירה. אחר כך הוא התפלא מהרגליים היפות שלי, והציע לי 2.5 לירות בשביל ללטף אותן". שלוש לירות בשנות ה-50 המאוחרות הספיקו לקולנוע, ארטיק, גולות ועודף. אבל הכסף לא דיבר אל וינדר. "נהניתי מהליטוף האבהי שלא היה לי יותר מהלירות", הוא מתוודה. וכך, בגיל שמונה הפך וינדר להיות מטרת הפדופילים בחיפה. "כזה פרח יפה איך נפל לאנשים שאוהבים ילדים קטנים?", הוא אומר ומפציר בקהל לשמור על הגוזלים, לחקור את הילדים מה עבר עליהם היום, איך הם מרגישים ואם עבר עליהם משהו חריג. "הפדופילים הם לא נרקומנים ורוצחים, אלא דווקא המורים בבית ספר, מדרכי הספורט, שופטים, עורכי -דין ,ואדריכלים", הוא מזהיר.
בתחילת שנות ה-60 התברג וינדר לתל אביב. באותה תקופה כבר היו קוקסינלים והוא הצטרף אליהם למשך 37 שנים. הוא קורא לעצמו פרופ' לשרמטולוגיה ומדגיש שהוא בסך-הכל בשר ודם. וינדר נותר במרכז העיר גלמוד ומובטל, נוצר בזיכרונו את האירועים שהכריעו בחייו.
באוטובוס, בוקי נאה מספר שהיום לא יתאפשר לנו לבקר במועדון חילופי זוגות סאדו-מאזו. מתחוור שהפטישיסטיים מתרבים והם חגגו אותו יום כאלפיים איש את השנה החדשה בגני התערוכה.
פח הזבל של המדינה את התחנה האחרונה בוקי מגדיר כ"פח זבל של המדינה". עשרות נרקומנים משוטטים בתחנה מרכזית הישנה והאוטובוס מפלס את דרכו בזהירות מחשש לפגוע באחד הזומביים. ריח של שתן מדיף בכל פינה. ערמות של זבל מצטברות ללא בושה. פועלים זרים וערבים מהשטחים הם הלקוחות הפוטנציאליים של בתי הבושת הפזורים באזור. בזמן שהם באים להתפרק, פעמים רבות קורה שהשותף של היצאנית מתחבא מתחת למיטה וגונב מהם מזומנים.
בוקי מכיר גם שם את אחד הדיירים הקבועים שמציג את עצמו שמכור כבר עשרים ושבע שנים. במידה והוא לא מקבל את מנת הסם היומית, הוא קורע את הוורידים מרוב סבל. תמורת הוידוי מקבל מאה שקל שבהם ירכוש עוד מנה. לפני שהולך לדרכו, הוא מפטיר כי גם הוא בן אדם הזקוק לעזרה והחברה צריכה להתייחס אליו כאדם חולה. למשטרה אין מענה לבעיית הנרקומנים. מספר המקומות בגמילה מוגבל, אין מקום לאכלס את כולם ומספרם הולך וגדל. בתחנה המרכזית הישנה ניתן גם למצוא מועדון ליוצאי אתיופיה שגזענות המועדונים בעיר הביאה לפתיחת מועדון משלהם.
הסיור מעורר מחשבות. אם קרה לכם שדגדג לכם לסחוב משהו קטן בשביל לחסוך קצת מזומנים, חשקה נפשכם במשהו לא חוקי, מוסרי או גורם לכם להשמין, אולי אתם עוד לא שם, אבל יש כמה כוכבים שכך בדיוק התחילו.
