מה מקורו של החג ומה משמעותו של הסדר? ט"ו בשבט הוא אחד מתוך 365 ימים בשנה, ובשום מקום במקרא ובמשנה לא הוגדר מעמדו כיום חג. לא קרה בו שום אירוע היסטורי יוצא דופן, לא היה בו מאבק על זהותו של העם, לא נקבעו שום הלכות לחיי היומיום של מועד זה.
ובכל זאת, עבר יום ט"ו בשבט תהליך של פריצה מן החולין אל מעמד של חג, שקיבל משמעויות חדשות עם השנים. היום נחשב ט"ו בשבט חג של הצומח הארץ ישראלי, חג של ההשתרשות בקרקע. היום זהו חג שכולו ישראלי, וכולנו מצווים לאכול מפירותיה של ארץ ישראל. זהו חג של הצומח, אך גם של האדם, שהרי נאמר כבר "כי האדם עץ השדה" (דברים).
במקרא אין זכר לקיומו של ט"ו בשבט. במשנה במסכת ראש השנה, פרק א' משנה א', מונה המשנה ארבעה ראשי שנה: ראש השנה למלכים, ראש השנה למעשר בהמה, ראש השנה לשנים וראש השנה לאילן. בעניין זה של ראש השנה לאילן היתה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל. בית שמאי קבעו את המועד באחד בשבט ובית הלל בחמישה עשר בשבט, וכידוע הלכה כבית הלל.
מאז נקרא החג במקורות יום חמישה עשר, ורק עם הזמן הוא קיבל את הנוטריקון המקצר: ט"ו בשבט. ובכל זאת, מעמד של ראש שנה לאילן עדיין לא הופך את היום הזה ליום של חג.
קבעו מועד בשנה שממנו סופרים את ימי המלכים והרגלים, קבעו מועד שממנו ספרו הפרשת מעשר בהמה, מועד שממנו סופרים את השנה העברית ואת השמיטה והיובל. ומועד מיוחד שהוא ט"ו בשבט שנוגע למסים ששולמו מפירות האילן: זה היה היום הקובע לפתיחת שנת המס החדשה. והרמב"ם מחזק זאת: "אין תורמים מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה" (משנה תורה, זרעים, הלכות מעשרות, ה', י"א).
והנה, יום שכביכול נועד להיות יום מינהלי הפך להיות יום של חג. מתברר שהשם "ראש השנה לאילן" נתפס כשם טעון מאוד. איזה חג אפשר לייצר מראש השנה למעשר בהמה? אבל שם כמו "ראש השנה לאילן" מתקשר מיד לפסוק "כי האדם עץ השדה" וכמובן לעץ הדעת ועץ החיים ולכל המקורות והפסוקים על עצים.
ואכן נמצאו שני פיוטים עתיקים מן המאה העשירית בגניזה הקהירית, שבהם כותב הפיוט מביע דאגה לגורל האילנות. עדות למנהג של אכילת פירות בט"ו בשבט מופיע לראשונה בספרו של רבי יששכר אבן סוסאן ממרוקו שחי בצפת במאה השש עשרה. בספרו "עיבור השנים" הוא כותב: "ראש השנה לאילנות... נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של היום".
לא ברור בוודאות אם המנהג של אכילת פירות ארץ ישראל התפתח לראשונה בארץ או בגולה, אבל במאה השבע עשרה רווח המנהג גם בארץ וגם בגולה וביטא כמיהה חזקה לארץ ולימים שבהם ישב העם בארצו.
וכאן אנו מגיעים להפיכת יום ט"ו בשבט מיום של אכילת פירות ליום של תיקון מיסטי קבלי. במאה השש עשרה התחזק היישוב היהודי בצפת בעלייה של יוצאי ספרד ופורטוגל. המקובלים, ובראשם האר"י, הנהיגו אכילת פירות הארץ כביטוי לזירוז הגאולה. הספר הראשון שנותן עדות ברורה של סדר ביום זה הוא הספר "חמדת ימים". לא ברור מי כתב אותו, אך הוא כולל תיקונים שונים לימי חג ומועד במהלך השנה ,ובין השאר נכלל בו סדר ט"ו בשבט, שנקרא "פרי עץ הדר". הספר "חמדת ימים" הופיע בדפוס לראשונה באיזמיר ב-1731 והמביא לבית הדפוס היה ר' יעקב בר יום טוב אלגאזי מאיזמיר, שמצא את כתב היד בהיותו בצפת ולא הצליח לאתר את שם מחברו.
הסדר "פרי עץ הדר" הנכלל ב"חמדת ימים" כוללת 30 מיני פירות ( על-פי דבריו של המקובל ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י). הסדר נע על ציר של שלושה עולמות מתוך ארבעת העולמות בקבלה, והסיווג של הפירות לפי סדר העולמות נעשה גם הוא על-פי דברי ר' חיים ויטאל:
א. עולם העשייה- המסומל בסדר בפירות הנקלפים שתוכם נאכל (כגון שקדים ואגוזים).
ב. עולם היצירה- המסומל בסדר בפירות שקליפתם החיצונית נאכלת ותוכם נזרק (כגון הזיתים והתמרים).
ג. עולם הבריאה- המסומל בסדר בפירות שנאכלים בשלימות, הן הקליפה והן התוך (כגון תאנים וענבים).
הסדר נבנה כסדר מקביל לסדר פסח, וגם כאן נכללו ארבע כוסות יין. אלא שכאן שילבו שני סוגי יין: יין אדום ויין לבן. בכל שלב שתו כוס בצבע אחר. הכוס הראשונה כולה יין לבן (המסמלת את הטבע הרדום), הכוס השנייה רובה יין לבן ומיעוטה אדום (סמל לצמיחה המתעוררת), הכוס השלישית מחציתה לבן ומחציתה אדום (סמל למאבק בטבע בין ימות הקור והגשמים לימות האביב וחמה) והכוס הרביעית כולה יין אדום (סמל להתגברות האביב והפריחה על הקור).
חילופי הצבעים מבשרים, אפוא, את חילופי עונות השנה בטבע. המשמעות המיסטית של הסדר היתה להוסיף כוח תעצומות לטבע ולאילנות, כדי שהצמיחה בטבע הארץ ישראלי לא תיפסק. התפיסה היתה שהצמיחה תבשר את סופה של הגלות ואת ראשית הגאולה. כזכור, הרמב"ן ציין זאת כבר בפירושו לויקרא כ"ו לפסוק "ושממו עליה אויביכם". לדבריו, שום עם זר שיכבוש את הארץ לא יוכל להצמיחה, ורק כשתבוא גאולתם של ישראל, תפרח הארץ שוב. ואכן, סופו של סדר ט"ו בשבט כולל את הפסוקים הבאים: "יהי רצון מלפניך, שבכוח סגולת אכילת הפירות יתמלאו האילנות מעוז שפע הוד לשוב שנית להגדילם ולהצמיחם מראש השנה ועד אחרית השנה, לטובה ולברכה, לחיים טובים ולשלום".
סדר ט"ו בשבט התפשט בכל קהילות ישראל. ידוע לנו מעדות של אימנו סעידה, שסבא שלה חכם ציון חבשה, שהיה אב בית דין בקהילת בגדד, שמדי שנה היה דואג לקבל מארץ ישראל 30 מיני פירות ומקיים מצוות החג לפי הסדר של המקובלים בספר חמדת ימים. ובכל עדה נוספו מנהגים האופיינים לאותה עדה, וכן גם פיוטים מיוחדים. בקהילת בגדד נוהגים לשיר את הפיוט "אז ירנן עץ היערים" שכתב הבן איש חי ר' יוסף חיים זצ"ל. וכך נהג אבינו מדי שנה בחג זה.
מפנה נוסף קרה לחג ט"ו בשבט עם שגשוגה של התנועה הציונית ועם העליות השונות לארץ בטרם הקמת המדינה. הארץ ברובה היתה שוממה, ואחת המשימות של החלוצים היתה לנטוע בארץ ולייער אותה. אבל עדיין משימה זו לא נקשרה לט"ו בשבט דווקא.
ב-1884 ידוע לנו על נטיעות בט"ו בשבט במושבה יסוד המעלה. ב-1890, וליתר דיוק בט"ו בשבט תר"ן יזם מנהל בית הספר בזכרון יעקב, זאב יעבץ, טקס נטיעות והוא הציע שמכאן ואילך יהפוך ט"ו בשבט לחג של נטיעות בארץ המתחדשת. ב-1908 חלה תפנית: בכנס של הסתדרות המורים בזכרון יעקב הוחלט באופן ממסדי להפוך את יום ט"ו בשבט ליום של נטיעות.
היום הופך הנוהג לחוג את סדר ט"ו בשבט כמנהג המקובלים בצפת בצירוף קטעי ספרות ושירים ארצישראלים מנהג נפוץ מאוד, וכאמור גם אנו חוגגים זאת על-פי סדר ט"ו בשבט שחיברנו שנינו. אנו מגלים בשנים האחרונות נהייה אחר נוסח סדר ט"ו בשבט, ואנו שמחים להעמיד את נוסח הסדר שחיברנו (בשילוב קטעי שירים ארצישראלים) לרשות הציבור.
הציונות נתנה ממד חדש ומיוחד לחג ט"ו בשבט: חג ההשתרשות בקרקע, חג האהבה לטבע ולארץ. הציונות החזירה אותנו לכאן ומימשה את חלום שיבת ציון שחזו הנביאים. באנו לכאן כדי לבנות ולהיבנות, באנו כדי לפרוח ולהשתרש כאן, כי אין מקום אחר ליהודים עלי אדמות.
