הקדמה מסמך זה צריך להילמד באוניברסיטה למעננו ולמען הדורות הבאים. אין זה עוד מאמר מאלף ככל שיהיה - אלא דוקומנט מרשיע בניסיון לבנות מחדש את החברה שבה אנו חיים. זוהי מראה שבזמן שאנו מביטים בה אנו רואים את פרצופה האמיתי של המדינה. נוהגים לומר שהציבור הישראלי אדיש ולכן לא עולה על בריקדות לנוכח פרשיות השחיתות הציבוריות הבלתי נגמרות. אין בדברים הללו כל אמת. פרצופה של המדינה איננה אדישות - אלא תאוות בצע. למעשה אנו טובלים בסיר הבשר הקדמון עם לבוש מודרני, ואת ניצוצות הזעם שאנו פורקים כתוצאה מהקשר למציאות - אנו יורקים לכל עבר, אבל באש קרה.
פרצופה של המדינה בנוי מפאזל של המון גורמים פרטיים וציבוריים החוברים יחדיו לתמונה אחת כוללת. כל אחד מאיתנו הינו חלק מהפאזל הזה, ויחד אנו חיים כגוף מורכב הנקרא "ציבור" - כאשר התחושות הפרטיות והקולקטיביות מחוברות ברשת.
יש בתוכנו את העולים הוותיקים שהקימו את המדינה, וכל זיקה למודרניזציה ההורסת, מהם והלאה. שכבת אוכלוסיה זו דוממת בזעקתה: "היו ימים...".
חיים בתוכנו אנשי הסנדוויץ, הצברים, שמחד אינם מכירים מדינה אחרת, ומאידך, בוכים על החלב שנשפך להוריהם מבין הידיים, ואין להם פתרונים.
על עיסה זו התווספו בשנים האחרונות העולים החדשים מרוסיה (שם כללי) ואתיופיה - ובהנחה שרב הטוב מהם על הרע, אין ספק שערב התרבויות החדש הביא לבעייתיות לא מעטה. אינני בטוח שחוסר הצלחת המיזוג של העולים הללו בחברה הישראלית, אינו חלק מהבעיה הכללית של איבוד דרך וקהות נורמות בסיסיות בתוכנו.
כל קיבוץ הגלויות הרב שכבתי הזה בוחש ונבחש באותה קדירה - והתוצאות מאוד לא מחמיאות. רוב אוכלוסיית מדינת ישראל מאמינה ורוצה בדמוקרטיה - אבל אין כמעט מי שמאמין לאותם נבחרים שהגיעו למעמדם הציבורי עם אותו פתק דמוקרטי בקלפי.
נשאלת השאלה: "מדוע שוב ושוב הולכים אזרחי ישראל לקלפי?". האם הבוחרים ממאנים לשנות הרגליהם, עד כדי כך שעוצמים עיניהם מראות כי שוב הולכים הם לבחור באותם מועמדים שאך לפני רגע התייאשו מהם לחלוטין?!
רוב האוכלוסיה בישראל מעוניינת לחיות בשלום עם שכניה בשכונה כמו עם אלה מעבר לגבול - אבל אינה סומכת לא על המשטרה ולא על הממשלה שיביאו אותה למחוז שלוותה. האם מצב זה של חוסר אמונה כי ביטחון האזרח נמצא באחריות מישהו - יכול להחזיק מעמד עוד זמן רב?!
אזרחי ישראל מאמינים בהפרדת הרשויות, אבל מתייאשים כל פעם מחדש בבואם לקבל סעדם מנותני השירות באותם משרדים. השרים נכנסים לוולוו המפוארת שלהם - ומגיפים וילונותיהם. חברי הכנסת עסוקים בריפוד משרתם ועתידם האישי - ומזמן שכחו את חובתם לדאוג לאלה שהביאו אותם לכנסת. שופטי ישראל אוטמים אוזניהם בפני זעקת הבוזגלואים.
המשטרה כבר הפכה לבדיחה... ולא רק בפיהם של אנשי העולם התחתון המטיילים מעל פני הקרקע חופשיים ומאושרים. אם רצינו להיאחז בנשיא המדינה, נס המדינה וסמלה, הדמות שאמורה היתה לאחד את כולנו כמו האו"ם את העולם - קיבלנו תוצאה זהה לשני הגופים הללו... מטרה ללעג ולקלס, והגורמים לאפקט הנגטיבי הרצוי לחיים תקינים.
חקירות המשטרה הפכו בדיחה אזרח שמעד חייב כי כתובתו, מספר הטלפון שלו, תמונתו בזמן ביצוע העבירה, והודאתו כי אכן זה הוא שביצע את העבירה - בכדי שיואשם מיידית ויועמד תוך 24 שעות לדין בפני שופט. הכל כמובן בתנאי... שלא יעזוב דירתו עד בואה של המשטרה.
אבל... ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ובניו (אחלה חברה בע"מ...), שנחקר על עבירות חמורות ביותר, על גלגולי כספים בסדרי גודל גדולים ביותר, ועל חשדות לשוחד ענקיים - נחקר במשך שנים... ועוד שנים... אבל תוצאות חקירה לא היו (וכנראה גם לא יהיו) לעולם. למה?! האם זו דוגמה לחיים תקינים בישראל? לשוויון בפני החוק? לאיזשהו ערך תרבותי, משפטי או נורמטיבי חיובי?!
הציבור (זה את ואתה אדונים נכבדים...) לעולם לא יסיט סדר יומו התפל והעיקרי - למען "הכלל". קראתי לזה תאוות בצע - ואני עומד על מונח גס זה כבבואה לתגובת הציבור.
הציבור לא יפסיד לעולם יום עבודה או עסקה כלכלית, רק כדי לצאת להפגין נגד עוולה ציבורית. אם רואים הפגנה כזו או אחרת, לעולם היא תהיה עם מיעוט משתתפים - ויהיו בהם רק אלה שנכוו באופן אישי ומיידי. את הנכווים בעניין אחר, נראה יוצאים מכורסתם להפגנה חלשה נוספת - ואז "יתפלאו" מדוע אלה מההפגנה הקודמת לא הצטרפו אליהם...
הציבור גם לא יעצור את התנועה במדינת ישראל, כאקט מחאתי רב עוצמה נגד השלטון שסרח. לא - אין הכוונה להבערת צמיגים בצומת זה או אחר או הפרעה לתנועה כמחאה על עניין בוער. אני מתכוון למחאה כללית של כל ציבור הנהגים שיימנע מנסיעה במשך יום, שעה, או דקה... כמסר ענק למושחתים בע"מ... בלי להפריע איש לזולתו הממהר לעוד מקום חשוב... חשוב יותר מכל ניסיון לתיקון נורמה פסולה שבסופו של דבר פוגעת בכל אחד מאיתנו.
"למה שנעצור את התנועה בישראל?" יטענו בפניך מביני דבר, "אתה יודע איזה נזק כלכלי ייגרם למשק המדינה אם נעצור את התנועה?... לתל"ג?... לייצוא?... למסחר?...".
לך תסביר לאותם פרשנים "מומחים" את הנזק שנגרם למשק המדינה, לבריאות הציבור, ולתרבות החיים במדינה הזו - בהמשך שתיקה על מחדליהם, רשלנותם ועוולותיהם של נבחרנו ובכירינו.
יש המעלים מדי פעם תיזה הטוענת שצריך למעשה להחליף את העם. אינני מוסמך כמו השר אביגדור ליברמן לנושאי החלפת עמים, אבל לא נראה לי שלכל בעיה צריכה מיד לקום תגובת אנטי שבסופו של דבר מעקרת את אופציית הפתרון הנכון. כי מה נפשך? להחליט שהבמה עקומה? אם מחד, לעולם לא נצא לרחובות בניסיון אמיתי לשנות מציאות עגומה, למען עצמנו, ומאידך, נמשיך לשתוק ולהערים עלינו עוד ועוד שכבות בטון מזויין אטום לאוויר צח של עולם נאור - מי יתקע בידינו שלא יבוא היום ובסה"כ יציבו מעלינו מצבה... ותם ונשלם?!
לאור המצב המאוד לא מחמיא של פרצופה של המדינה - מהי למעשה שאיפת הדור הצעיר? האם לעמל? לערכים? לבניית עתיד? התשובה המחרידה היא: ממש לא!
זה מתחיל בחלום שבועי או יומי על מיליונים הנופלים מהשמיים אחרי מילוי טופס טוטו או לוטו. ממשיך דרך חלום להיות "ממי" כמו נינט שזורקת בוץ בקליפ טלוויזיוני וגורפת מיליונים עם חיוך כל הדרך אל הבנק... ומסתיים בניעור מוחלט ממוסכמות בסיסיות לחיינו כאן במדינת ישראל מוקפת האויבים - שלא לשרת בצה"ל - הכי אחי.
לא נעשה כאן סידרת חינוך (אומנם מתבקשת - אבל לא הכרחית במסמך זה) על מהות "תרבותו החדשה" של הדור הצעיר בישראל, אבל חלק מרכזי יש לכל הנושאים המועלים במסגרת דיון עקרוני זה - התורם באופן מוחלט ושלילי להיקבעותן של נורמות קשות אלה על המשך קיומנו במדינה שמתכנניה מליטים ברגעים אלה פניהם בתוך כפות ידיהם.
על "נורמת הסמים" כבר דיברנו?! מישהו עלה על בריקדות לנוכח הסתננותו השקטה והמוחלטת של המוות הזה לבתי הספר? למועדונים? למסיבות התרבות החדשה?! הפשע לא משתלם? אז למה ישנם יותר ויותר כרישי פשע שכל שוטר מכיר ויודע "תעסוקתם" המסוממת והזנותית - ואין פוצה פה ומצפצף על ודאות סוף הדרך בהתרסקות למול רכבת הנוסעת במהירות של 340 קמ"ש?!
אולי מישהו שם לב, ואולי לא - אבל אינני סותם את הגולל על עם ישראל ומדינתו. הרבה דברים יפים קורים כאן... למרות הכל, והרבה אנשים טובים מסתובבים בינינו... למרות הכל. אבל אין הדברים הללו מנחמים.
לבוא ולספר בערבי חגים, בראיונות מכורים מראש - על שגשוגה של מדינת ישראל... זה פתטי לנוכח גילוי פרשת שחיתות חדשה איומה ונוראה כבר למחרת היום.
הגדרת צה"ל כאחד הצבאות החזקים והאיכותיים בעולם - אל מול כישלונותיו החוזרים ונשנים במערכות שונות... ואפילו בתאונות חוזרות ונשנות הגובות שוב ושוב קורבנות שווא - לא נוטע בנו אמון חזק ובטוח בעצמנו... בצבאנו.
החמור מכך הוא שגם האויב רואה את המראות ושומע את הקולות... וכן, קשה לומר... אבל האויב גם מנצל זאת לטובתו יותר מפעם ועוד פעם...
האם אנחנו... נבין ונחליט סוף סוף כי הגיע הזמן להתחיל... מבראשית... טובה יותר?!
