הציבור בארץ שוקע יותר ויותר בתחושות של דכדוך וייאוש. יש יותר מתחושה שהכול מתפורר, הכול רקוב. אנשים שאכפת להם מהנעשה בארץ מתהלכים מודאגים, ומספרים ששנתם נודדת בלילות. מעולם לא היינו במצב כזה של העדר מנהיגות, של אבדן אמון במערכות הציבוריות, של שחיתות החודרת לכל פינה, והמטריד מכול - שגם לא נראית קרן-אור בקצה האופק.
לשמחתנו, אנחנו יהודים מאמינים, והאמונה מאפשרת לנו להביט במציאות הזאת בעיניים אחרות. המקורות מעניקים לנו נקודת-מבט, שצובעת את החלל שבו אנו שרויים בצבע אופטימי ומלא תקווה. התורה מלמדת אותנו, שההתפוררות הנוכחית היא שלב-מעבר לקראת מציאות גדולה ונשגבה לאין-שיעור.
השלב הקשה בני-ישראל שהיו שרויים בעבדות מצרים עברו בדיוק את התהליך הזה. דווקא לפני הגאולה הגיע השעבוד לשיאים חדשים, עד שבני-ישראל זעקו אל משה ואהרון כי הם גרמו להחמרת קושי העבדות. אפילו משה רבנו עצמו זעק אל הקב"ה: "מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הֵרַע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך". ואז אומר לו הקב"ה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" - דווקא השלב הקשה הזה היה הרגע שממנו התחילו להתנהל מהלכי הגאולה.
גם בהמשך, כאשר כבר יצאו ממצרים והגיעו לים-סוף, הגיע רגע קשה שבו היה נראה כי אפסה התקווה. בני-ישראל מכותרים על-ידי הים והמדבר. צבא מצרים, המצוייד בסוסים וברכב, מתקרב אליהם. בני-ישראל זועקים אל משה: "המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו, להוציאנו ממצרים". ואז אומר להם משה: "אל תירָאו, התייצבו וּרְאו את ישועת ה', אשר יעשה לכם היום".
בדומה לזה נאמר בספר תהילים: "אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי". האדם מגיע למצב שבדרך הטבע כבר אין כל תקווה, ואז באה הישועה הניסית: "עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ". כל עוד נדמה לאדם כי ישועתו תבוא על-ידי בשר-ודם, אין הוא בשל להכיר בגדולתה של הישועה האלוקית. רק כשהוא כבר יודע שבדרך הטבע לא ייוושע, והוא שם את מבטחו בקב"ה לבדו, או-אז הוא זוכה להיוושע.
בספרי המחשבה והחסידות מוסבר הדבר ביתר עמקות. כל עוד מדובר בהתעלות מדורגת, היא יכולה לבוא על בסיס המציאות הקיימת. אבל כשצריכה לצמוח מציאות חדשה לגמרי, נדרש שלב של הרס המציאות הקודמת. הדבר דומה לשיפוץ בית - כל עוד משפצים חלק פה וחלק שם, אפשר להשאיר את הבית הישן ולנסות לשפצו, אבל אם רוצים לבנות בניין מפואר לאין-ערוך, אין מנוס מלהרוס לגמרי את הבית הישן, ובתוך החלל שייווצר ייבנה הבניין החדש והמפואר.
הישורת האחרונה עם-ישראל צועד לעבר הגאולה שאנו מצפים לה אלפי שנים. הדורות האחרונים הוגדרו על-ידי כל גדולי-ישראל - 'עקבתא דמשיחא'. כבר התקיימו כל הסימנים שנתנו חז"ל על התקופה שלפני ביאת המשיח. ובתוך כל זה נכנסנו לישורת האחרונה, וכפי ששמענו פעמים אין-ספור מפי הרבי מליובאוויטש, שהגאולה נמצאת ממש על סף דלתנו.
אילו זכינו, היינו יוצאים ידי-חובת 'חבלי משיח' בכל הצרות שכבר עברנו, אך נראה שהיה עלינו לעבור עוד כמה וכמה שלבים קשים וכואבים. זו המציאות שאנו שרויים בה - מציאות של התפוררות מוחלטת ושל אבדן תקווה. אבל הנביאים וחז"ל תיארו בדיוק את המצב הזה, שבו אין על מי להישען, אין מנהיגות ואין מקורות ארציים של תקווה.
אין לנו אלא להאמין בישועת ה', שתהיה גדולה לאין-ערוך מכל הפתרונות הארציים שאפשר להעלות על הדעת. היא תהיה בלתי-צפויה ופתאומית - "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" - ובקרוב ממש.