הציבור הדתי הקים, הוביל ומוביל את רובם המוחלט של ארגוני החסד בישראל, ואילו בנושאי צדק קולו כמעט ואינו נשמע. בקווים כלליים ניתן לומר שהחסד מאופיין כעניין של טוב לב, עשייה בלתי פורמלית. עשייה שאינה קשוחה, תובענית, אשר אינה מחייבת הגדרה מדויקת. הצדק, לעומת זאת, הוא ההיפך מכך. הצדק מטבעו הוא לוחמני, ביורוקרטי ונוקשה.
הייתי רוצה להתעכב במה שלדעתי עומד ביסוד הנהיה שלנו לאמץ תורת חיים של חסד ופחות להזדקק לכללי צדק. לאורך השנים אנחנו מתחנכים ומחנכים את ילדינו לאור דברי רבותינו, מנהיגינו הרוחניים. איננו נוהגים לאמץ שיפוטיות ביחס למה שמותר ואסור כפי שנקבע על ידם ועל כך אנו בהחלט ראויים להערכה. אולם המושג "כזה ראה וקדש" שהולך איתנו לכל אורך חיינו החינוכיים והחברתיים, אינו מעניק לנו את החופש לזהות ולהתעדכן במהלכי רוחב המתרחשים בחיינו. השמרנות היא היסוד להישרדותו המופלאה של העם היהודי לאורך הדורות, אולם העובדה שגדולי הדור בימינו חוששים להתמודד באופן נועז עם המציאות הכל כך דינאמית של העידן המודרני מותירה אותנו לעיתים חסרי מושג כיצד עלינו להגיב בנושאים שגרתיים שאינם כלולים ברשימת ה"מותר והאסור" או "הטהור והטמא".
בעוד שהציבור החילוני והמערבי מקים ארגונים מיליטנטים כנגד עוולות הממסד וכנגד עריצות של בעלי הון וכוח, אנו מנסים למצוא פתרונות פנימיים לכל מצוקה. גם הדאגה הפנים-קהילתית שלנו מותירה את רדיפת הצדק לציבור שאינו דתי, שאינו יירא מפני מהפכנות חשיבתית, שבירת מסגרות, תקיפות חברתית, ומפני אימוץ רעיונות קוסמופוליטיים.
ראו כיצד ארגוני חסד משופעים בצעירים דתיים ומנגד כמה מעט מהם נמצאים בארגונים כמו סיוע לעובדים זרים, באגודה לזכויות האזרח, בארגונים נגד גלובליזציה, בתנועות מחאה נגד פגיעה באיכות הסביבה, במאבקים של ארגוני נכים ועוד ארגונים שאתם מכירים ואני לא.
אינני סבור שהציבור הדתי אדיש לעניינים אלה. ממש לא. אני סבור שהציבור שלנו הוא ערכי, מוסרי ואכפתי אבל הוא גם ציבור החושש מרפורמות חוץ-פרלמנטריות, מהליכה נגד המחנה. אנחנו ממושמעים מדי, ואילו דרישות הצדק הן תובעניות, הן דורשות מאבק חסר פשרות. הן מאלצות עימות עם הצד האחר כדי שיוותר או ייסוג, ומאלץ אותנו ללכת נגד הזרם ולעלות על הבריקדות. ואנחנו לא אוהבים להתאמץ לגרש את החושך, אנחנו אוהבים רק להוסיף אור. כן- אני חושב שהגיע הזמן ללכלך את הידים ולהפסיק לחשוב שאחרים יעשו בשבילנו את העבודה.