איך מנהלים מלחמה כשיושבים ב-Open-space?! איך מרגישים מה קורה בשטח כשמהלכים על שטיחים רכים הרצים מקיר לקיר והשיזוף היחידי שלך הוא ממנורות הפלורוסנט השקועות בתקרה האקוסטית שנמצאת מעליך?! התשובה היא: אתה ממש מנותק מהמציאות, רחוק מלהבין מה קורה, רחוק מאוד, אינך יכול לגעת, להריח, לטעום ובעיקר זה לא בראש שלך. אתה ממש מנותק מהמציאות המלוכלכת למטה.
בתל אביב צמחו מגדלים צבאיים שנראים כמו מגדלים המיועדים לעורכי-דין, מגדלים שנראה כאילו הם מאוכלסים על-ידי קליניקות לניתוחי פלסטיק. לפתע יש לנו גורדי שחקים מנצנצים שמאכלסים חיילי שוקולדה,מחשבים ניידים וטלפונים סלולאריים. הנפחים הגבוהים הם למעשה עוצמה שלטונית אנכית ורכה, אוטוריטה ולה חיפוי זכוכית, מגדל צבאי מתכתי ממוזג, אמירה קצת תבוסתנית.
המרחבים הצבאיים האופקיים והשטוחים, הקרובים לגבול ולאדמה הפכו לאלמנט אנכי בשטחי הנדל"ן היקרים ביותר בארץ. הגוף האנכי נראה כאילו אנרגטי, הוא נראה כמו עצם מלאכותי ממריא, טייסים בדמיונם שאינםמסוגלים להפעיל מטה שיעבוד באינטגריטי. זהו מטה שלא יכול להפעיל את האחרים, מטה שיכול להפעיל את המחשבים ולא את האנשים. זהו מטה שאינו יורד קצת למטה,הוא צופה בכוכבים. המרחבים הצבאיים השלטוניים, המגדלים הצבאיים הקפואים בחומר ובמראה, נמצאים ליד מרחבים אזרחיים יצירתיים, ליד מוזיאון, בית משפט, תיאטרון וספריה. המרחבים הצבאיים ויושביהם רוצים מאוד לנהל דיאלוג, דו-שיח עם המרחבים האזרחיים הפתוחים. למרות השוני הרב שבין המרחבים, האחד, הצבאי הנעול, רוצה למעשה להיות מרחב אזרחי פתוח, מרחב שמפנטז מרגע הקמתו, להיות אזרחי, משוחרר וחופשי.כך אי אפשר לנהל מערכות צבאיות, להזיז משהו, או להבין בלוגיסטיקה פשוטה. ממרחב צבאי מוגן בשכבות רכות של צמר- גפן, זה ממש בלתי אפשרי להבין את מה שקורה על הקרקע, על החול והאבן,על מכשירי המלחמה הקרים, על הדיונות, הסלעים או על הקוץ והדרדר. משם הכול ווירטואלי וניתן להזזה בהינף אצבע, משם הכול ווירטואלי ומיקום חדש נעשה בשבריר שנייה על-ידי לחיצת כפתור.
החיילים האזרחיים רוצים להיות אזרחים אזרחיים, המרחבים הצבאיים רוצים להיות אזרחיים. ההבדל בין השניים זה כמו ההבדל שבין גלוי לנסתר, בין צופה לנצפה, בין שקוף לאטום בין מפיץ למלקט בין עושה צדק לעושה סדר. במגדל הצבאי ההבדלים הללו טושטשו בחומרי הסוואה אנושיים מעולים. שם משחקים במשחקים, אומרים נשחק בחייל ואזרח. שם האזרח מנצח. אתר צבאי, מגדל שלטוני מנסה להיות כמו אלו שנמצאים במגדלים האזרחיים שמשדרים פינוק ונוחות חסרת מעצורים, כמו המצליחנים האזרחיים אוהבי הקפיטל. המדים המחוספסים הופכים לעדינים, עור האצבעות הופך לחלק, השרירים מתנוונים והמוח עובד באופן חד-כיווני, למען מטרה אחת, כמו בסביבה היי-טאקית, סטארט-אפית.
במגדלים המלוקקים נמצאים חיילי קניונים שחיים במגדלים נוצצים ומפנטזים ליום שחרורם. מסביבה נקייה שמנותקת מהמציאות האחרת, קשה לנהל משהו מלוכלך. חיילי "סיירת 805" מחכים לעזוב את הצבא רק בכדי שיוכלו להחליף מדים, להופיע בלבוש אזרחי באותו סוג של מגדל, באותה הרגשה של בית-מלון קרמי וממוזג. הם לא יכולים לנהל את ההווה הכואב והרחוק מהם, כי מרגע כניסתם למרחבים העשירים שבמגדלים, הם מצפים למחר המשומן היטב שיהיה בבניין דומה אך בלי דרגות ובלי משימות של חיים ומוות.
