לפני מספר ימים הגיע אליי
דף מידע מקו לעובד, שנכתב ע"י דן קופר מהעמותה, הנוגע לעובדים הזרים הנפאלים בישראל. קראתי את הדף פעם ופעמיים ופשוט לא הצלחתי להאמין למקרא עיניי.
נפאל, אתר תיירותי פופולארי בקרב הצעירים שבקרבנו, הינה אחת המדינות העניות ביותר על פני כדור הארץ. כיום מתחוללת בה מלחמת אזרחים, מה שגורם לרבים מאוד לברוח ולחפש פרנסה מחוץ למדינה.
נשים וגברים רבים מנפאל, מגיעים לכאן לעבוד בסיעוד. הם זוכים למסכת ניצול והשפלה מהגרועים ביותר, החל מסוכני כוח האדם וכלה במשפחות אליהן הן מגיעות. חברות כוח האדם, מנצלות את העובדים היותר חלשים. הנפאליות לדוגמא נדרשות לשלם קרוב ל-7000 דולרים (סכום אסטרונומי בנפאל), בכדי לעבוד בארץ המובטחת. החברה בארץ מקבלת קרוב ל-4000 דולרים מהחברה בנפאל, על כל עובדת. פיליפינית לעומת זאת תשלם כ-3500 דולרים. הנפאליות מקבלות את העבודות הכי קשות בשכר הכי נמוך, ברוב המקרים פחות משכר המינימום.
העובדים הנפאלים, נופלים קורבן לקומבינות של סוחרי גולגלות ישראלים תאבי בצע, שמביאים מספר רב של עובדים על ויזה אחת. לעובדים שמגיעים אין מעסיק, הם נזרקים כאשפה לא רצויה ומגיעים לרוב לבתי המעצר. בישראל, מסתבר, אין נציגות דיפלומאטית נפאלית. במילים אחרות, לעובדים אין כתובת.
אך הדבר שזעזע אותי ביותר, היו הסיפורים הללו, שמשום מה לא מצאו את דרכם לאמצעי התקשורת אצלנו: עובדת, שהועסקה במשך כשנה וחצי כמטפלת של קשישה וסבלה מיחס משפיל ומחפיר מבני המשפחה. היא עבדה מבוקר עד ליל ללא מנוחה ולעתים אף גערו בה, בשל רגעים שבהם הייתה חסרת תעסוקה. כמו כן, בכדי "לחסוך", כהגדרתם, לא התירו בני המשפחה לעובדת להתקלח בימי העבודה. רק ביום החופשי היחיד בשבוע, הותר לה להשתמש במקלחת. אסרו עליה להדליק אורות בבית המטופלת וכשדרשה לקבל זכויות סוציאליות בסיסיות שלהן היא זכאית, הואשמה בגניבת כסף ובן המטופלת ניסה לחטוף את דרכונה.
העובדים מתארים מקרים של התעללות מינית ואלימות קשה דוגמה נוספת ומצמררת היא של נ"פ, שעבדה כמטפלת של אישה הנמצאת במצב סיעודי קשה ביותר. תקופה קצרה לאחר תחילת עבודתה, החל בנה של המעסיקה, שהתגורר עימה באותה הדירה, לדרוש מן העובדת לקיים עמו יחסי מין. הכל תוך איומים שאם לא תיענה לדרישותיו, יקרא למשטרת ההגירה ו"יעשה לה צרות". במשך כחודש ימים, נאלצה העובדת לקיים עם הבן יחסי מין, כנגד רצונה, כמעט על בסיס יומיומי. כשמצבה הנפשי התדרדר והיא החלה לגלות סימני התנגדות, קרא הבן למשטרה וטען שהעובדת התעללה באמו. בעקבות תלונתו, נעצרה העובדת במעצר פלילי.
בשלב זה, תיארה העובדת לפני עורך הדין שמונה לה מטעם הסנגוריה הציבורית, את ההתעללות המינית שעברה. עורך הדין דיווח על כך לבית המשפט, שהורה על שחרור העובדת ממעצר והנחה את המשטרה לגבות את תלונתה על הפגיעות המיניות. אך המשטרה לא עשתה דבר. לאחר שחרורה, גילתה העובדת שנכנסה להריון ועברה הפלה. בשלב זה, כשהיא באפיסת כוחות ממש, הגיעה העובדת אל "קו לעובד" וביקשה עזרה.
סיפור נוסף הוא על מטפל סיעודי. המטפל הועסק במשך כמה חודשים, בטיפול בזקן במושב שדה-עוזיה. לאחר שביקש את משכורתו שלא שולמה בחודשיים האחרונים, הוא הוכה וספג חבלות קשות מבן המעסיק. עד כדי כך שפונה באמבולנס לאשפוז, בבית החולים ברזילי באשקלון. לאחר התערבות "קו לעובד", הסכימה המשפחה לשלם את שכרו של העובד, אך ניכתה ממנו את עלות הטיפול הרפואי, שהיה תוצאה של אלימות הבן. גם כאן המשטרה לא עשתה דבר.
מקרה קיצוני נוסף, שלא פורסם בעיתונות, היה זה של אניטה למה, עובדת צעירה מנפאל שנמצאה מתה, שלושה שבועות בלבד לאחר כניסתה לישראל. על אף קביעת המשטרה כי זו הייתה התאבדות, נפוצו בקרב הנפאלים בישראל ספקולציות שונות ומשונות על נסיבות מותה. בעיקר לנוכח עדויות כי הייתה מרוצה מעבודתה בישראל.
סיפור השבת גופתה לקבורה בנפאל, היה מצמרר לא פחות: מתברר, כי גופתה הוטסה לקטמנדו, אך בנמל התעופה התגלה שדרכונה לא הוחתם על-ידי משרד העבודה הנפאלי. אז הוטסה הגופה בחזרה לנתב"ג ל"המתנה" עד שיתקבל אישור רשמי להיותה אזרחית נפאל. בסופו של דבר, הועברה הגופה להודו ושם נערך טקס שריפת הגופה בנוכחות בני משפחתה. גם כאן לא חקרה המשטרה את נסיבות מותה של הצעירה.
מה קורה לנו? קרוב לוודאי שזהו רק קצה הקרחון. אלו רק העובדים שיודעים בכלל מה זה "קו לעובד" ואיפה. מה זה אומר עלינו בתור חברה? אפשר להגיד מצד אחד שכאשר המדינה בעצמה פוגעת בעובדים, לא אכפת לה מחוקי עבודה ומעלימה עין מפגיעה בהם, המסר שכולנו מקבלים הוא שמותר לנצל את העובד עד תום כי אף אחד לא אומר אחרת ואף אחד לא ממש בודק. אבל אין תירוץ בעולם שיכול להצדיק התעללות כזו באדם אחר, ולא חשוב מהיכן הגיע. פשוט אין! החברה שלנו היא חברה חולה מאוד, ואם לא נעשה משהו דחוף כל אדם בביתו, כל אדם לעצמו, אנו נביא במו ידינו לכליוננו.