"
מראה מבעית במרכז ברלין", כך פותחת כתבה בעיתון "שפיגל" הגרמני און-ליין. "כיכר לוסטגארטן המרכזית הפכה לזירת התכנסות של נאצים, כולל סמלי ענק של צלב הקרס ודמותו הסמכותית של הפיהרר מעל כולם". והכותרת ממשיכה "הרי הסרט ["הפיהרר שלי"] היה מיועד לשבור מוסכמות בגרמניה....".
רבים שואלים, "האמנם"? האמנם ניתן לשבור טאבו על הצורר הנאצי, וליצור מחומרים אותנטיים של טרור נאצי סרט קומי?
עצם המראה הזה בכיכר לוסטגאראן, הוא זה שדורש הסבר ודיון, קודם לכל הסתכלות אחרת. ובנוסף צריך לבדוק מדוע היה כל כך חיוני לאשר לדני לוי להציג קבל עם ועדה דגלי ענק וצלב קרס עליהם, כאשר סמלי הנאצים נאסרו להצגה בפומבי על-פי החוק הגרמני? הרי הכיכר היא מרחב ציבורי שאתה נקלע אליו, לעתים אף בהיסח הדעת. זה לא מוזיאון או תיאטרון שאם אתם רוצים לבקר ולראות מה שיש שם אתם מגיעים ואם לא - אתם מדירים רגליכם משם!
אבל התקשורת והציבור עוסקים בשאלה עקרונית אחרת - מי מסוגל לשבור את דימוי ה"צורר הנאצי" באמצעות סרט קומי, איך והאם זה בכלל אפשרי? מאז סרטו של צ'פלין, "הדיקטטור הגדול" לא עסקו בסוגיה באופן כל כך אינטנסיבי כמו שעוסקים בה בעקבות הקרנת הבכורה של הסרט "הפיהרר שלי" בברלין השבוע.
את עיני צדה בין היתר כתבה על הסרט הקומי החדש של דני לוי (שהפיק גם את הסרט המצחיק "אודות צוקר" שהוקרן בישראל לפני שנה-שנתיים) - "הפיהרר שלי". הטקסט שלה מחדד את השאלה, האם קומדיה על היטלר מסוגלת לשבור מוסכמות? לדעתי צריך לשאול שאלה מקדימה והיא - לאן חותרת תעשיית הסרטים בגרמניה?
שכן, למרות שהמפיק הוא שוויצרי, הסרט נתמך על-ידי מענק נכבד מקרן גרמנית שהשתכנעה מכישוריו של לוי ביצירת קומדיות עבור קהל בית גרמני.
האם קהל יהודי יבין את הסרט כקומדיה שוברת מוסכמות? התשובה היא לא את שתי השאלות נפרק הלאה לרכיבים נוספים. ראשית, האם קהל יהודי יבין את הסרט כקומדיה שוברת מוסכמות? התשובה היא לא. אנשי רוח ונציגי הקהילה היהודית בברלין מסתייגים מכל ניסיון לבנות סביב דמותו של הצורר אומנות שמיועדת לצרכי בידור להמונים. דיטר גראומן, סגן נשיא ארגון הגג של יהודי גרמניה, אומר "כבן למשפחת ניצולי שואה נראה לי שהסרט יגרום לצופים גרמנים לסבול יחד איתו ולרחם על הגבר 'האומלל' הזה".
שנית, האם הקהל הגרמני מגיב לרעיון של סרט קומי על היטלר בחיוב? מסתבר שבניגוד להנאה שלהם מהסרט הקודם של לוי - "אודות צוקר" - לגבי הסרט הנוכחי של לוי הדעות שנויות במחלוקת. העיתונות הגרמנית עוסקת בסוגיה ובאתיקה של יצירת סרט שצוחק לא רק על היטלר; הסרט עשוי לעורר תחושות של לגלוג גם כלפי תקופת השואה. ועל כך זועמת התקשורת המביאה לציבור הרחב את תחושותיהם של אלו שכבר צפו בסרט.
מעניין שהשחקן המגלם את דמותו בסרט, הלגה שניידר, לא הגיע להקרנת הבכורה באולם "דלפי פילם" בברלין. אבל לוי וצוות השחקנים, כולל הכלבה בלונדי, הגיעו וזכו לתשואות בקרב הקהל.
צ'רלי צ'פלין גילם את תפקיד הפיהרר, בסרטו הידוע "הדיקטטור הגדול". לא זכור לי שהיו אי פעם תגובות שליליות ולא מחמיאות לסרט שלו. כולנו צפינו בו מידי פעם בהקרנות חוזרת דרך ערוצי הטלוויזיה. אישית, התמוגגתי מכישוריו הייחודיים של צ'פלין בתפקיד הדיקטטור. אך למען האמת, במסגרת ההוראה שלי בקורס "הומור ושימושיו בפוליטיקה ובתקשורת", הבאתי חומרים מסרטיו של צ'פלין היותר מוקדמים כמו "זמנים מודרניים", כדי להמחיש היבטים הקשורים לתיאוריות העוסקות בפונקציות של ההומור. בסרט הדיקטטור הגדול לא עשיתי שימוש כזה משום שחסתי על רגשותיהם של הסטודנטים.
במקרה הנוכחי אני מסכימה עם הדעה שפוסלת מכל וכל שימוש בדמותו של היטלר, לטוב ולרע, לצרכי בידור. הטיעון הנוסף, דהיינו שהאנושות עדיין לא מוכנה לצפות בסרט קומי על היטלר, ולצחוק על חולשותיו מתוך רגש של עליונות, הוא טיעון משני בחשיבותו. גם אם נבזה אותו כנחות מאיתנו ותוך כדי כך נחוש שאנחנו שווים הרבה יותר "מהחלשלוש המכור לסמים הזה", לא נצא נשכרים. צריך להיות גאון כדי לשבור מוסכמות בהקשר לחומרים של השואה הנאצית.
56% מהקהל שהתראיין לצרכי סטטיסטיקה התנגד לעצם הצגת הסרט! לוי עצמו טען במהלך הפקת הסרט, שיצירה קומית על היטלר מאפשרת לאנושות להעניק להיטלר דימויים חדשים, מבזים - היטלר האימפוטנט, הקפריזי, המרטיב, המכור לסמים, ובקיצור האדם הפאתטי. אך כפי שמסתבר גם העיתונות מהזרם המרכזי בגרמניה, כגון "טאגסשפיגל" ו"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", סבורה כי מותר כמובן לצחוק על היטלר. אבל התחושה שמתעוררת היא של רחמים כלפי האדם וילדותו הקשה - "אין דבר יותר גס מזה!".
סקר של המגזין "שטרן" העלה כי 56% מהקהל שהתראיין לצרכי סטטיסטיקה התנגד לעצם הצגת הסרט! לעומת זאת, כמות לא מבוטלת - 35% מהקהל שהתראיין - סבורים שאין בעיה, והם אף רואים בחיוב את הקרנת הסרט. מי שירוויח מהסרט הם אנשי תעשיית הקולנוע משום שהמחלוקת והדיון הציבורי יביאו בוודאי לפרסומו ברבים ויהיו כאלו שיצפו בו מתוך סקרנות גרידא.
בחזרה לכתבה בדר-שפיגל: "תיירים מזדמנים לא האמינו למראה עיניהם. ביום שני, כך כתוב ב"דר שפיגל" שהסתובבו במרכז ברלין ראו מודעות ענק הנושאות צלב קרס ענק, ליד הקתדרלה של ברלין, וחיילי הוורמאכט בכובעי פלדה ניצבים בין העמודים של המוזיאון לבין ההמון המריע ומצדיע בקריאות "זייג הייל".
במבט נוסף על הסצינה המדהימה גילו התיירים רכבים וציוד של תעשיית הקולנוע.... אשליית הרייך הרביעי התפוגגה מיד. בכל מקרה, האזור הפך ללהיט כשהמוני סקרנים הגיעו והצטופפו יחד כדי להביט במחזה הבלתי שגרתי. העיתון מציין גם ש"המפיק היהודי-שוויצרי דני לוי, מצליח לשבור טאבו כמו האפקט שיצר הסרט "הנפילה" ב-2004 שניסה להציג את הצד האנושי של היטלר".
ולסיום, מידע מעניין נוסף:
קרן גרמנית שהקציבה 450,000 יורו מכספי הציבור להפקה זו, תיארה את העלילה כך: "היטלר שורד לאחר מלחמת העולם ומספר את הסיפור האמיתי על עצמו - מי הוא בעצם, נמושה שהצליח להעפיל לראש ההיררכיה בעזרתם של קומץ גרינבאומים".
אבל כל זה לא יעזור. העין והרגש הם סלקטיביים כשנחשפים לחומרים כאלו. לא משנה מה רצה יוצר הסרט להשיג, מרבית קהל הצופים בפועל, והקהל הפוטנציאלי של הסרט יוצרים לעצמם את האינטרפרטציות שלהם. תובנות הקהל נובעות מהסתכלות סלקטיבית מבעד לפריזמה הטבועה עמוק בתוכם.
