יש באמתחתי ביקורת לא מעטה על הקהילה ההומו-לסבית. יותר כקהילה ופחות כיחידים. לא אלאה אתכם במשנה הסדורה שיש לי בנושא. אין בכוונתי להתייחס למידת הלגיטימיות של התופעה, לעסוק בזכויותיהם/מחויבותם כלפי החברה ואפילו לא לשאול אם מדובר בנטייה או סטייה. הנושא טעון ומהווה חבית חומר נפץ. את דעתי בנושא טרם חיוויתי בפומבי, ולמען האמת, גם לא נראה לי שאתפנה לעשות כך בעתיד הקרוב.
לפני שנים, כחייל לוחם בסדיר (חיל התותחנים) הוקפצתי יחד עם חברי לסוללה לשטח פתוח בגליל. אם זכרוני אינו בוגד בי – הכוונה המקורית היתה להציב תותחים באותו מקום בבוקר, ולהלין את חיילי הסוללה במקום סגור. מן הון להון, משהו נדפק, והאוטובוסים שאמורים היו להסיע אותנו משם לא הגיעו. היו לנו מיטות מתקפלות עליהן היינו אמורים לישון אחרי יום של פעילות מפרכת. הכל תחת כיפת השמיים. נאמנים למשימתנו ובלי להתפנק, קיבלנו את רוע הגזירה ופרסנו את המיטות המתקפלות ללינה במלון מיליון כוכבים תחת כיפת השמיים.
הלילה הגיע וככל שנקפו השעות כך הלך הקור וגבר. קור מקפיא עצמות, שרק לחשוב עליו גורם לי להצטמרר מחדש. ואני, רק עם מדים ומעיל מנסה למלט את עצמי מן הצינה. ריצה, תרגילים, שפשוף מהיר של הידיים והרגליים בבגדים לטובת חיכוך שיניב מעט חום, אבל הכל לשווא. הקור רק הלך והחריף, וגם העייפות. נשכבתי על המיטה. מכורבל בתוך עצמי בלי שמיכה. קופא מקור ולא מצליח לעצום עין כל אותו לילה.
הומואים היו מאז ומתמיד, אבל מודעות לנושא החלה בדור האחרון. בד בבד עם העלאת המודעות גברה גם הרגישות לנושא, והחברה הגברית ה"סטרייטית" נעשתה למאצ'ואיסטית ומחוספסת. גילויי חיבה שיצאו מן הלב תייגו את "מְבַצְעָם" בתור הומו וגירדו שלל תגובות לא מחמיאות. בעוד שאצל בנות נותרה התחושה הטבעית הבריאה, הציבו הגברים את מחסום "הלאה הרגישות" וחסכו מעצמם כל מיני גילויי חיבה "חשודים".
בשל אותה עייפות שאחזה בי, מאותו לילה קפוא איני זוכר חוץ מתחושת הקיפאון. קיפאון הרגש. דווקא חיילים שהערבות ההדדית ביניהם מגיעה עד לכדי הקרבת חיים למען חבר בצרה, לא יכלו לפתוח את סור ליבם להשתחרר מהקונוטציות המיניות ולשכב בלבוש מלא ביחד כדי להתחמם. אני כבר מתאר לעצמי חלק מן הקוראים כשהם מרימים גבה, אבל כמה שאנסה לא אצליח להעביר עד כמה מגע ואפילו של כלב או חתול (שמשום מה היו במקום אחר באותו ערב) היו יכולים לתרום להעלאת חום הגוף. מפקד אחראי היה צריך לתת פקודה לחייליו לישון יחד באותו לילה. בכך הוא היה מבטא את תחושת חייליו המודחקת, אבל הוא העדיף להיכנע ללחץ החברתי הסמוי, ולמעשה נאלץ לשלם מחיר באובדן מצבת החיילים, שבשל הקור לקו בדלקת ראות ושאר מחלות.
ותוך כדי רשימת הדברים צץ מול עיני מדור "היום יום הולדת" של Nfc, ובמדור מככב מיודענו חבר הכנסת אברהם-הרב רביץ. רביץ הוא כבר איש מבוגר ומתחיל את השנה ה-ע"ג לחייו. למרות שיש להניח כי את יום הולדתו הוא יחגוג (אם בכלל) רק בעוד יומיים, על-פי התאריך העברי, אאחל לו כבר מעכשיו (זריזין מקדימין...) מזל טוב, והמון בריאות, שלאחרונה קצת חורקת אצלו.
תהיתם מן הסתם מה עניין שמיטה להר סיני. ולא אותיר את השאלה פתוחה. כדאי לפעמים להאזין לרביץ - שצבר ניסיון חיים די רב. אין חכם כבעל הניסיון, אמרו חז"ל, ודברים
שאמר לאחרונה רביץ – ששורשיו בדור הקודם – ממחישים את ההבדל בין החברה של היום לחברה של אז, בנושא בו פתחתי. "... תראה מה שעשו לנו ההומואים. הם לא מאפשרים לאהוב אחד את השני באופן אמיתי ונכון. הכל מסתובב סביב תזכורות לכיוונים אחרים. למה בני אדם לא יכולים לאהוב אחד את השני מבלי לערב את הסקס בעניין", אמר רביץ לאחרונה, וצדק. "לשכב" עם מישהו זו לא מילה בהכרח גסה.
רביץ, יהודי חרדי, מכיר מן הסתם את ההגבלות ההלכתית שבשינה משותפת של גברים. אני לא רב ולא בן של רב, אך אני מניח שגם הוא יודה כי במצבים קיצוניים שכאלו לא רק שמותר, אלא אף חובה היה להתיר את הדבר, מלכתחילה. יש פה את כל הקריטריונים הדרושים של פיקוח נפש וסכנה לכושרה המבצעי של הסוללה.
במקרים שכאלו דווקא המפקד הלא דתי התנהג על-פי "דת" המוסכמות החברתיות המאצ'ואיסטיות, והחמיר יותר אפילו מאדם דתי. מנהיגות מתגלה דווקא בחוויות קשות כמו אלו, ובמבחן הזה המפקד שלי כשל כשלא הורה לנו על לינה משותפת, ובכך פגע במבצעיות החיילים. רק אז הבנתי כי חייבים לשבור את החומה הזו, ולחזור אל הטבעיות האהבה הנורמלית בין שני בני אדם, ולהפסיק את הקרירות והעצירות הרגשית. שגבר יחבק גבר, כמו שאישה יודעת לחבק אישה, גם מבלי שמי שמסתכל עליהם יראה בהם כהומואים.
ההומואים הם האשם העיקרי בתופעה, אבל אין לפטור מחובת האחריות למצב את החברה כולה שלא שמה את הגבולות בין אהבה לתאווה. ההחצנה המינית אצל רבים בחברה ההומו-לסבית גרמה לחברה לסלוד מכל מה שמזכיר אהבה בין גברים, עד כדי כך שאפילו יש כאלו המייחסים את אהבת הנפש הנעלה שבין דוד ויהונתן לתאוות בשרים.
כמי שמודע קצת לניו-אייג', אחת התובנות מעולם התקשורים עם ישויות קוסמיות רוחניות היא כי החיבוקים הינם תרופת הפלא של העתיד. לא חשוב אם תאמינו או לא, אתם חייבים להודות שזה מחמם את הלב. רק באחרונה ניתן לשמוע על טרנד חדש שהגיע מחו"ל. חבר'ה מחזיקים שלטים בהם הם מציעים לעוברים ושבים חיבוק. יחס נאות, חיוך לבבי, לחיצת יד חמה, אמירת שלום נימוסית הינם גילוי ראוי ומקובל בין בני אדם שאינם מכירים, אבל סתם כך חיבוק ברחוב עם מישהו שלא מכירים זו כבר הגזמה, שאולי מעידה יותר מכל על החסך החברתי הקשה הקיים כיום, בפרט בערים, בחיי חברה טבעיים.
תשמעו לרב רביץ, תנו חיבוק לחברים והקרינו חום ואהבה. זה מרפא את הגוף, מרפא את הנפש. ואפילו שאנחנו לא מכירים אישית, הרב רביץ, קבל ממני חיבוקי גדול-גדול ומלא בריאות. לפחות בשביל היומולדת.
