מדהים כל פעם מחדש לראות, כיצד אנשי השמאל השליטו את הנרטיב שלהם, תבעו לעצמם בעלות על השלום והציגו את הנוסחה שלהם לפיתרון הסכסוך באיזור, דהיינו התרפסות וריצוי כלפי מי שנוקט בדרכי אלימות וטרור כפיתרון היחידי האפשרי, תוך כדי העלמת פתרונות אלטרנטיביים ותוך כדי השלטת מדיניות של ניכור כלפי אוכלוסיות לא יהודיות שלא הפעילו טרור וכן ניסו לחיות עמנו בדו קיום.
כך למשל כלפי אנשי צד"ל שלחמו לצידנו ושרתו אותנו בנאמנות כמעט 24 שנה ושאף על-פי כן כאשר נסוגנו מלבנון ב–98', הרשה אהוד ברק רק למעטים מתוכם להכנס לארץ (היתר הופקרו לזעמו של החיזבאללה) ואלו שהורשו להכנס נאלצו להותיר מאחוריהם את כל רכושם, לרבות הרכבים איתם הגיעו ולעבור לחיות בדיור ארעי (עד היום) ובחוסר כל. היחס המחפיר אל לוחמי צד"ל חזר על עצמו גם בנסיגה הנוכחית מלבנון, כאשר פניהם של לוחמי צד"ל שבקשו להכנס לארץ מלבנון שוב הושבו ריקם.
אוכלוסיה נוספת שמדינת ישראל נהגה בה בכפיות טובה היא אוכלוסיית הסייענים, אשר המידע החיוני שהם מסרו היווה בסיס חשוב להגנה על העורף הישראלי ולסיכול פיגועים. בבואנו לטפל בנושא הסייענים (או בשמם הקודם משת"פים) עלינו לזכור שאמנם המונח משתף פעולה הינו בד"כ בעל קונוטציות שליליות, אולם במקרה הנ"ל מדובר באנשים שפעלו נגד ארגוני טרור בעלי כוונות רצחניות ושהמידע שמסרו הציל נפשות.
נקודה נוספת שעלינו לזכור היא שהדימוי של סייען, שמשתף פעולה עם ישראל רק על-מנת לקבל בתמורה טובות הנאה הוא חדש יחסית. רבים ממשתפי הפעולה בעבר היו פלשתינים בעלי מעמד גבוה, שחששו מהתחזקותם של ארגוני הטרור בחברה הפלשתינית, האמינו שהתהליך יהיה הרסני לשני הצדדים ושהמסלול לדו קיום עובר דרך שיתוף פעולה עם החברה הישראלית.
כמו כן היו סייענים שבעצמם נפלו קורבן לארגוני הטרור עקב גזילת רכוש, או אלימות שהופעלו בתהליכי ההשתלטות של הארגונים האלה על החברה הפלשתינית. ישראל לא השכילה לחזק אותם גורמים ולא פעם הפנתה להם עורף ובכך גרמה דווקא להתחזקותם של הגופים הקיצוניים והעוינים. כך לדוגמה היה סיפורו של מוחמד אל עיאד, מוכתר הכפר קבטייה, וידיד של ישראל שסייע לה רבות, עד שנפל קורבן ללינץ' שערכו בו פעילים פלשתינים קיצוניים, בזמן שעמרם מצנע, שהיה באותה עת אלוף פקמ"ז וידע על הלינץ' המתרחש, נמנע מלהתערב. כך היה גם במקרה של נאדים אינג'אז, סייען של השב"כ, שהופקר וביאושו התבצר בשגרירות הבריטית והיה אחד מרשימה ארוכה של סייענים שגילה מאוחר מדי שישראל אינה גומלת למי שמסייע לה.
ובל נשכח את מדחת יוסף אותו חייל דרוזי יפה תואר, תושב בית ג'אן, הישוב שקשר את גורלו עם גורלנו ושלח אינספור מבניו להתנדב לצה"ל, שהופקר אל מותו לאחר שנורה על-ידי צלף פלשתיני במתחם קבר יוסף , מכיוון שאהוד ברק, שהיה רה"מ באותה עת המתין עד בוש שמדחת יפונה ע"י ג'יבריל רג'וב איש הרשות הפלשתינית.
אין ספק שהתייחסות שוויונית לאוכלוסיות שאינן יהודיות היא חלק מהבסיס המוסרי לקיומו של העם היהודי, שבעצמו חווה את רוב שנות קיומו כמיעוט נטול ארץ. התייחסות שוויונית היא גם השמעות לקודים היהודיים האמיתיים והמקוריים, הבאים לידי ביטוי בציווי האלוקי: "וגר לא תלחץ...כי גרים הייתם בארץ מצריים", אולם מעבר לבעיה המוסרית שבהתנהלותנו כלפי בעלי בריתנו , הרי שבמדיניות "הכושי עשה את שלו..." שהפעלנו כלפיהם הסבנו לעצמנו נזקים ביטחוניים אדירים:
א. בראש ובראשונה קיימת הפגיעה המודיעינית. הבוגדנות של ישראל כלפי סייענים גרמה לקושי גדול בגיוסם ואילצה את הצבא להתפשר על סייענים מאיכות ירודה בד"כ קנויים או סחוטים.
ב. במלחמה האחרונה בלבנון הורגש המחסור בסיוע ובמודיעין פנימי מהסוג שספקו לוחמי צד"ל ומשפחותיהם. מחסור שבא לידי ביטוי בפערים בין ההשגים שלנו במלחמת לבנון הראשונה להשגים שלנו במלחמה הזו. יתר על כן, רבים מלוחמי צד"ל שננטשו על ידנו נאלצו, בלית ברירה, לחבור לחיזבאללה כשהם תורמים לו את כל הידע המודיעיני והצבאי שרכשו בזמן שרותם אצלנו.
ג. חלק גדול מהסייענים לשעבר נותר חשוף לסחיטות מצד ארגוני טרור בשטחים ולאיומים שאם לא יבצעו פיגועים על-מנת "לכפר" על מעשיהם יפגעו בבני משפחותיהם ואכן רבים מהפיגועים נעשו ע"י סייענים לשעבר עקב הסחטנות הזו.
המחדלים המפורטים מהווים חלק ממדיניות ביטחונית כושלת שממשלות ישראל מנהלות בשנים האחרונות ואשר את תוצאותיה ראינו במלחמה האחרונה. הפניית עורף דווקא לאלו שהציעו לכרות ברית עמנו גרמה לבידוד שלנו, לחיזוקם של הגורמים העוינים אותנו ולכך שאנו עומדים היום מול שוקת שבורה. נטישת צד"ל הביאה להפיכת אזור שהיה בעבר אזור אוהד (דרום לבנון) למעוזו של החיזבאללה אשר מטרתו המוצהרת היא השמדתנו.
כעת כאשר רה"מ ושרת החוץ שלנו לא מפסיקים לדקלם כי יש לחזק את המתונים ברשות הפלשתינית ע"י העברת נשק וכספים, כאשר המתונים מבחינתם זה אבו מאזן שהכריז בנאומו האחרון שעל הפלשתינים להפסיק את מאבקיהם הפנימיים ולהפנות את נשקם לכיבוש הישראלי. זו העת להזכיר שאת המתונים האמיתיים בחברה הערבית החלשנו וחיסלנו במו ידינו באופן שהשאיר אותנו עם "מתונים" מסוגו של אבו מאזן בלבד.
