אני מסיים, כאן ועכשיו, מרצוני החופשי, ארבע שנים של כתיבת מאמרים באתר הנהדר הזה - "חדשות מחלקה ראשונה". אני מכיר את העורך הראשי ואת העורכים המשניים רק בשמותיהם. אינני מכיר איש מהם היכרות אישית. מעולם לא החלפנו מלה. הקשר - פתוח, חופשי, זורם - היה (ועודנו) כל-כולו וירטואלי: יום אחד, בחודש פברואר 2003, שלחתי מאמר לאתר. הלא ייאמן כי ייתכן קרה: הוא פורסם. ואחריו מאמר נוסף. ועוד אחד ועוד ועוד ועוד. עד היום, עד עכשיו.
ניתנו לי כאן, בשפע ובנדיבות, ללא הגבלה, בתדירות גבוהה, בכל עת, זמן ומקום מסך כמעט בלתי מוגבלים. יכולתי להפליג, חופשי ומשוחרר, אל כל מרחביו של האופק הווירטואלי. זה היה מסע יפה, נעים, מהנה.
מעולם לא צונזרתי כאן. הבעתי דעות על הא ועל דת ועל עשרות נושאים שונים ומגוונים. כתבתי כאן יותר ממאה מאמרים וקיבלתי משוב על כל אחד מהם. חשתי כמי שמשתתף בשיח ציבורי ומממש בכך זכות דמוקרטית בסיסית. אשרי שזכיתי.
איש אינו מסיר אותי מכאן, איש אינו מגרש. לא רומזים לי לחדול. ההחלטה על הפרישה כולה שלי. אני חש שנכון לי - מסיבות אישיות בהחלט - לעזוב עכשיו.
תודה. תודה לאתר הזה, "חדשות מחלקה ראשונה", אשר איפשר לי ( חינם אין כסף, לידיעתם ולרגיעתם של מי מהמגיבים - היו רבים וטובים והיו מעטים ורעים - אשר אל שלילתם העקרונית, הלגיטימית, את דעותי נוסף הזעם העכור והמריר שעל בסיסו השתיתו את ההנחה לפיה אני מקבל כסף תמורת הכתיבה - לא קיבלתי אף לא אגורה אחת! - כאילו משהו פסול בכסף או בי או בשנינו) במשך ארבע שנים - בעשרה בחודש הבא ימלאו בדיוק ארבע שנים - להביע כאן את דעותי. תודה על הזכות היפה הזו. מימשתי אותה לפי הבנתי.
אני מתרגש. אני תמיד מתרגש. מכל דבר, מכל עניין - מחיוך, מעצב, מפרח, מגבעול, מציפור, מנוצה. מגל. מטל. כזה אני. כל תגובה ריגשה אותי, לרבות התגובות השליליות בתכלית השלילה. היו שרוממו אותי. היו שקוממו אותי. היו שתייגו אותי. היו שפגעו בי. היו שפתחו לי את הפה. היו - שסכרו אותו. כל תגובה, אפילו הארסית שבהן (היו לא מעט תגובות נחשיות!) נראתה ונקראה לי כנס. אם פרטתי על נים, אם הרעדתי מיתר - עשיתי את שלי. לא לי כל כלי: בחרתי, על-פי רוב, בכלים הפשוטים, השקטים. לא תקעתי בחצוצרות, לא הרעתי בשופרות. ניגנתי בחליל.
הקול הקורא חולל הד. אם רע ואם טוב, קיבלתי משוב. דבר לא היה מובן מאליו. היו שהחמיאו, היו שרטנו. היו שמשחו ברוך ובחסד. היו שעשו זאת בחומץ וברעל. היו שנשקו, היו שהכישו ארס. ואני - "טעמתי מזה מזה", כמאמר המשורר.
אני לא ממש הולך. אני רק (קצת) זז: מקדמת הבמה אל מאחורי קלעיה - אל המקום שבו נכון לי, כיום, השקט.
תודה ולהתראות. תודה ולהשתמע. היתה חוויה, היה כיף. באמת.