לפני פחות משנה התקיימו הבחירות לכנסת. בבחירות אלה היתה רשימה שחרתה על דגלה, כנושא ראשון, את המלחמה בשחיתות. רשימה זו לא עברה אפילו את אחוז החסימה וקיבלה פחות מאחוז מהקולות.
בראש הרשימה לא עמד מסכן ש"חכמתו בזויה" אלא אלוף במילואים, לשעבר סגן הרמטכ"ל וראש המועצה לביטחון לאומי - עוזי דיין. הוא לא הצטרף לרשימה קיימת כדי להיות חבר כנסת. הוא זיהה את הסכנה ורצה לפעול למען דבר שהאמין בו. היום הכל מודים במה שתלמיד שנה א' בהיסטוריה כללית לומד - ששחיתות מהווה, לעתים קרובות, סכנה קיומית למדינה. ראו בעוזי דיין וברשימתו קוריוז, אפילו ה"עיתון לאנשים חושבים" תמך בשעתו בפרץ שנהיה לשר ביטחון.
לכן, השורש אינו בהנהגה,זה הציבור שבוחר. זה הציבור, או חלק ממנו, הנוהג בנורמות התנהגות מסוימות ו/או שאינו חושב עצמאית ו/או שמושפע מהתקשורת. איןזאת אומרת שרשימתו של עוזי דיין היתה צריכה לקבל 20 מנדטים, אבל לא לעבור את האחוז, לקבל הרבה פחות מהגמלאים? למרות שראינו שבנושא היושרה אין הבדלים גדולים בין המפלגות השונות? זה אומר דרשני על אופיו העכשווי של העם. שום שינוי שיטה לא יעזור, ודאי לא בטווח הקצר.
לכן, זה לא עניין של חינוך האורך שנים רבות. אין זמן. לכן אין מנוס מלהתמודד במעשים להפסקת התופעה, לעבור את התקופה הקשה במעשים למיגור התופעה במהירות. צריך להגדיר מחדש את הנורמות, להזהיר ולהתריע כל הזמן מפני הפרתן. שלא יאמר מאן-דהוא: לא ידעתי את החוק, שינו את הנורמות, יש נורמות ויש מציאות וכיו"ב. מאידך, צריך כמובן להראות שאפשר להצליח גם בדרך הישר.
לאזרחים ההגונים קשה בימים אלה. קשה מאוד לקרוא את הפרטים על המעשים הקשים והדבר מותיר תחושה קשה. לכן, יש אולי מקום לחשוב על סיום מהיר, על עסקות טיעון מקלות בכל הפרשיות - ולאחריהן לנקוט ביד מחמירה וקשה.
למתוח קו כלשהו ולהתחיל מהתחלה, להחליף את הדור ההוא. דרך זו מחייבת שיתוף פעולה של כל הנוגעים בדבר: המשטרה, הפרקליטות, מערכת המשפט ולא פחות חשוב: התקשורת, ובמקביל: מערכת החינוך והאליטות (בדוגמא האישית).
העבריינות והעבריינים אינם חסים עלינו. לפעמים אין ברירה. יש לפעול במהירות. העם שומע והנוער רואה את הקולות.
