מזמן לא ראיתי את חיים יבין (הערוץ ה-1) נזעם כל כך. "שערוריה" זעק (מבט, 8.1.07), וההתקוממות המוסרית ממש התפרצה מתוכו. היתה זו מהדורת חדשות בה טיפל, בין היתר - בחשד, ששר האוצר בעצמו שותף לגניבה מקופת העמותה "נילי"; בחשד שהועלה בפעם הראשונה, שמא הנגע ברשות המיסים לא נעצר על סף מנהלת לשכתו של אולמרט; ב-20 שנות מאסר למרוצץ גולגולת בתו, תינוקת בת חדשיים; בפציעה אנושה של רס'ל במשטרה ע'י גנב רכב בדווי; בגילוי רשת להברחת אלפי שב'חים במכוניות קירור לעבודה בקו הירוק; באטום האירני.
"מר טלוויזיה" קיריין את כל הטרגדיות והמכשלות האלה בהבעה קרה, עניינית ומהוקצעת, ורק נושא אחד הקפיץ והוציא אותו מכליו המקצועיים. קורא אינטליגנטי, חזקה עליו שכבר ניחש: חברון.
וזה סיפור המעשה. הוגש בג"צ, וצה"ל נאלץ להודות שמזה שנים הוא אוסר תנועת ערבים ברחוב אחד בחברון, שהערבים והטלוויזיה הישראלית קוראים לו "השוהדא" והיהודים - "דוד המלך". אין מחלוקת, שתושבים ערבים המתגוררים ברחוב רשאים לנוע בו. מדובר באיסור שהיה נהוג כלפי כל האחרים.
לאחר ההצלחה המשפטית, זימן במאי גאוני (שעמד מסתמא גם מאחורי העתירה לבג"צ) קבוצה של נשים ערביות, כשהן מצויידות במסמך הצבאי המאשר כי איסור התנועה הכוללני היה שגוי, לצעוד אל תוך הרחוב לעבר החיילים הניצבים ליד "בית הדסה" על-מנת להיחסם על ידם לעיני צוות טלוויזיה של הערוץ הראשון, "שלגמרי במקרה" הזדמן לשם בדיוק באותה העת. ומן השמים זימנו לשם גם את נועם ארנון עם קבוצת תיירים, והמצלמות תיעדו וויכוח בין מתנחלים "כוחניים" לערבים "תמימים", עוד אירוע "טיפוסי" של התעמרות ו"כיבוש". נועם ניסה להסביר, שלתוך עשרות אלפי הערבים שהיו עוברים ושבים ברחוב הזה, אלו נפתח, לבטח היו מסתננים מחבלים. הוא היה יכול להצביע על נקודות ציון אין ספור לאורך הרחוב, שבהן הותקפו יהודים ע"י ערבים וחלקם נרצחו או נפצעו, בנות הותקפו מינית. למשל, ליד המקום בו עמד ארנון התרחש טבח-בית-הדסה הנורא, בו נרצחו שישה ונפצעו רבים.
"שערוריה", התפרץ יבין, ואנו שואלים - האמנם? שנים רבות, לפני שפרץ "השלום", היתה חברון כולה פתוחה ליהודים ו"רחוב השוהדא" שקק חיים ערביים. היו שם חנויות צורפים, מספרה, שוק עופות, שוקי ירקות ופירות, תחנת אוטובוסים. אמנם, לא היתה שם אידיליה. היהודים, כאמור, שבעו התקפות והתנכלויות, ובמיוחד לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה (דצמבר 1987). ובכל זאת, עוד היה שם מעין דו-קיום. עדיין היו קשרים אישיים ביו יהודים לערבים, עדיין קנו זה מזה ומכרו זה לזה. עד שהתרגש על שני הצדדים אסון אוסלו, ה"שלום" הביא את המלחמה, ועימה נתק מוחלט ותהומות של שנאה, שכותב שורות אלה אינו זוכר כמותן מאז 1972, כאשר זכה להתנחל בקריית ארבע.
כחלק מן התמונה הזאת הגיע המהפך גם אל הרחוב המדובר, ואם מי מן הקוראים ישאל, מדוע מדברים תמיד דווקא על הרחוב הזה, יש לנו חדשות בשבילו: זה מה שיש, אין ליהודים שום רחוב אחר זולתו!
וזו התובנה, שחיים יבין (שלצורך סידרה טלוויזיונית מיוחדת שערך הסתובב הרבה בחברון וכל האינפורמציה היתה פתוחה בפניו) לא הבין: עפ"י הסכמי אוסלו חולקה העיר חברון לשני חלקים בלתי שווים. החלק הגדול, H1, נמסר לשלטון מלא של "הרשות הפלשתינית" כמו שכם וג'נין, ורק חלק מיזערי, H2, שבו מתגוררים היהודים, נשאר כפוף לשליטה ביטחונית ישראלית (השליטה האזרחית, גם בחלק זה, מסורה לעיריית חברון הערבית).
הקוראים אולי יופתעו לקרוא, שאפילו המסמך הממאיר הקרוי "אוסלו" מבטיח תנועה חופשית בשני חלקי העיר גם לערבים וגם ליהודים. אלא, שמייד לאחר נסיגת ישראל, יהודים שהרהיבו עוז להיכנס לאזור הערבי הוכו או נחטפו, ואך בקושי הצליחו לחלצם. קרוב מאד לקצה האזור "היהודי" מצוי קברו של עותניאל בן קנז. יהודים ניסו לבקר בו, אך נחסמו ע'י צה'ל עפ'י צו צבאי האוסר על "ישראלים" (כלומר, יהודים) - למרות אוסלו! - לדרוך בשטחי A (בחברון: H1). הצו אומנם מוצדק וחיוני כדי לשמור על חיי יהודים, אך הוא גם מגלם את ההשלמה הישראלית עם הפרת ההסכמים השיטתית של הערבים, ואת קבלת דין האלימות שלהם.
ועדיין אין זה הכל. גם באזור "היהודי", H2, אין ליהודים דריסת רגל בשום מקום שאינם גרים בו בפועל, כלומר - ברובו המכריע, וזאת מאותן הסיבות: חייהם שם בסכנה. וכך נותר ליהודים בחברון רק רחוב אחד ארוך, המתחיל בבית העלמין היהודי במרומי העיר, עובר דרך אדמות-ישי ("תל רומיידה"), גולש לבית הדסה, ומשם לרחבה קטנה מול רובע אברהם אבינו שבמרכזה מצבה לזיכרו של אהרון גרוס הי"ד שנרצח שם, וממנה עובר לעבר מערת המכפלה וממשיך ועולה לכיוון קריית ארבע.
בכל מקום אחר בחברון, בו יעזו יהודים לדרוך, ערבים יתקפו, וצה"ל יעצור וישפוט אותם.
ועתה, הקוראים, שיפטו נא ביני לבין חיים יבין. הנה באו המתנחלים, ועימהם הצבא המכיר את "תנאי המקום", אותן עקבות של דם המוליכות מתרפ"ט ועד ימינו, וביקשו להבטיח ליהודים רחוב אחד בטוח, כיבשת-רש אחת ויחידה שנותרה להם בעיר אבותיהם. האמנם זו "שערוריה"? ועוד כזאת, המצדיקה זעם קדוש, מעין זה שתקף את חיים יבין?
בכלל, ראוי לחקור ולהבין את הפסיכולוגיה (או שמא פסיכו-פאטולוגיה?) של אנשים מסוגו של חיים יבין. מדוע הם רואים בעין חדה כל עוולה, אמיתית או מדומה, שנגרמת לאוייב, בעודם סומים בשתי עיניהם לראות את "הקייס" של בני עמם. וגם אם אינם מסוגלים לצדד בעמדות אחיותיהם ואחיהם, אפילו את המעט הזה אי אפשא להשיג אצלם - שלפחות "יהיו מן האו"ם", שישחקו כמשקיפים מן הצד, שלא יצדדו אך ורק במי שמבקשים גם את נפשם שלהם. שלא יהיו אטומים לכל טיעון, לכל זווית ראייה, ואפילו לעובדות מוצקות, ככל שהדבר מחזק את עמדת בני עמם.
שוב ושוב אני נזכר בספרו של תיאודור לסינג, שנכתב בגרמניה שנים מעטות לפני עלות היטלר לשלטון, ואשר שמו אומר הכל: "השינאה העצמית היהודית".