גם השנה, כמדי שנה, כלי התקשורת נוהגים לסכם את השנה האזרחית שחלפה, ולצפות את אשר טומנת בחובה השנה הבאה עלינו לטובה.
במדינה שבה הזיכרון הקולקטיבי הוא כל כך קצר, קשה לסקור את כל האירועים שהציפו אותנו בשנת שחלפה. תמיד נשאלת השאלה: מיהו איש השנה? ואני שואל - למה זה חשוב? למי זה חשוב? מה התועלת בכך שנמליך איש השנה?
ופתאום נזכרתי במשפטו המפורסם של הגשש "אז מה היה לנו שם"? נו באמת?!
איש השנה שלי הוא העם, על כל רבדיו: האיש מן הכפר ומן העיר, האישה והטף, המבוגרים, וכל אלה שלא שומעים עליהם במהדורות החדשות. לכל אחד יש שם אך הם אלמונים. הם אלה שעובדים וקשה להם להתקיים מעמל כפיהם; אלה החולים הכרוניים שנלחמים על חייהם ותרופות אין; ואלה המובטלים שבקושי חיים. כל אלה הם אנשי השנה שלי.
והיו לנו בחירות. ומה לא הובטח לנו? הביטחוניסטים הבטיחו שתוך זמן קצר נגיע אל המנוחה והנחלה ושלום ישרור בארץ, ומלחמה ארורה התרגשה עלינו. קלקולים, חוסר בהירות, מנהיגים שטחו עיניהם מלראות את הנולד, מלחמת גנרלים ומיליון וחצי אזרחים שהפכו להיות בני ערובה בידי חבורה של פנטים דתיים.
וכמובן היו גם ה"חברתיים". מישהו זוכר אותם? בוודאי. זוכרים את ההבטחות לשכר מינימום בגובה אלף דולר? למקום עבודה לכל אזרח ואזרחית? מנהיגם של החברתיים זעק בראש חוצות ואפילו קבע את האג'נדה של הבחירות. הידד לאיש זה ולכל חבריו, במיוחד לשני "שחקני הרכש" החברתיים: יחמוביץ' וברברמן - הידד על התיקים החברתיים שקיבלו בממשלה. זו נבחרת! תיק הביטחון, עמידתו האיתנה שתקציב 2007 ייטיב עם הנצרכים, וכמובן על העזרה הגדולה בהעברתו. כל הכבוד על שהצלחתם להפוך את ישראל לאחת ממדינות סקנדינביה. על כך נאמר: עוד מנהיגים כאלה ואבדנו.
הכלכלה הנכונה מבית היוצר של ביבי נתניהו וכל חבורת מקבלי משכורת העתק באוצר ובבנק ישראל, הם אלה הדואגים לנו. שר האוצר החדש ממשיך במדיניות אותה הוא כינה "חליפה" שתתאים לכל אחד. אדוני שר האוצר: אנשים לא רוצים חליפות תפורות למידותיך ולמידות חבריך; אנשים רוצים "לחם ועבודה", זה הכל. אלא שהבד לחליפותיכם עולה כל כך הרבה שלעם לא נשאר כמעט דבר.
ומה בתחום הביטחון? הייתה לנו מלחמה שחשפה לקויים קשים ביותר במוכנות צה"ל ובדאגה לעורף. ומה ציפיתם: ראש ממשלה חדש, שר ביטחון חברתי, שרת חוץ שנאלמה דום, רמטכ"ל חדש שלא שהה לאזהרות ראש אמ"ן לשעבר, וכמובן ירושה ביטחונית ומדינית כה עלובה ובלתי ברורה. ומי המקטרגים הראשיים: הרמטכ"ל לשעבר ושר הביטחון עד לפני הבחירות האחרונות, שאול מופז והרמטכ"ל הקודם, בוגי יעלון. לא בושה ולא כלימה מכסה את פניהם כאשר הם מותחים ביקורת על אחרים. ומדוע כן? העם מטומטם. עד הבחירות הבאות ישכח הכל.
ולאחרונה, הגילויים המרעישים לכאורה: שחיתות באולימפוס בירושלים. כזו הפתעה! רק כסיל או חולה כרוני במחלת השכחה יכולים להיות מופתעים. קראו נא את דוחות מבקר המדינה לדורותיהם. שם ובכל מקום אחר תגלו את נגע השחיתות. נשיא, ראש ממשלה, שרים, חברי כנסת, אישי ציבור אחרים, פקידים מורמים מן העם, אנשי צבא, צועדים מידי יום במסדרונות המשטרה, חשודים בשחיתות. זו המציאות שלנו.
ואיך הגענו עד הלום? פשוט מאוד: לית דין ולית דיין ואיש יעשה כטוב בעיניו. וה"אלמנט" עלינו. כשאתה מביט אחורה, עושה את חשבון הנפש הפרטי שלך, כאחד העם, אתה שואל: האם זו המדינה שהורינו פיללו לה ונלחמו בחירוף עליה? האם בהביטך אל העתיד, אתה בטוח שילדיך ימשיכו לרצות לחיות במדינה כזו?
אלו הן שאלות קשות שכל אחד חייב לשאול את עצמו. ובקשה בפי: תעשו זאת מהר, אל תחרישו, כי המדינה הזו יקרה לי מאוד. אם לא תעשו זאת, התעלמותכם לא תסולא בפז.
