"בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וּכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".
זוהי הפתיחה של מגילת העצמאות שלנו וכל הכתוב בה נִגזר ממנה, לרבות קיום שיוויון זכויות גמוּר בין אזרחיה של מדינת-ישראל ללא הבדל דת גזע ומין. כעבור חמישים ותשע שנים של עצמאות, ניתן לומר בוודאות שרבתה כאן אוכלוסיה אזרחית, שאיננה יהודית, המתנגדת לקיומה של מדינת-ישראל כִּמדינה יהודית. נציגיה הנבחרים מכריזים זאת בריש-גלי על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. בכך גזרה על עצמה אוכלוסיה זו מעמד אזרחי שונה ונבדל, ואי-שיוויון בינה לבין אזרחיה היהודים של מדינת-ישראל.
יש לקבוע חד-משמעית שכל סמל של שלטון וריבונות חייב להלום את ערכיה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ודוק: קודם יהודית ורק אחר-כך דמוקרטית. נציגי האוכלוסיה הערבית-פלשתינית במדינת ישראל יכולים לכל היותר לשרת את הציבור שלהם במסגרת מוניציפלית מקומית, בכפוף להוראות שלטון החוק של מדינת היהודים. אין להם מקום בבית הנבחרים, בוודאי שלא בממשלה. מציאותם של פלשתינים עוכרי המדינה היהודית בפרלמנט היהודי הוא אחד מסממני סיכלותה של מדינת-ישראל המאיים על קיומה.
אי אפשר לעצום עיניים אל מול ההגיון הפשוט - אם מותר למנות שר ערבי במדינת היהודים, הרי שמותר למנות גם ראש ממשלה ערבי וגם נשיא ערבי, גם רמטכ"ל ערבי וגם ראש שב"כּ ערבי. באנו לכאן מארבע כנפות תבל, בתמיכת רוב מדינות העולם, להקים בית לאומי לעם היהודי לאחר אלפיים שנות גלות. לא מדינה דו-לאומית ולא מדינת "כל-אזרחיה" שבמוקדם או מאוחר יהיו למדינה אחת פלשתינית. עד היכן טַּפָֿשְׁנוּ וָנְטוּמְטָם?
