במעבר בין חופי הים השחור לים התיכון האנייה עושה דרכה מיָם השיש (Marmara) דרך מיצר הדרדנלים. גם בלילה הקודר, כאשר ערפל כבד עוטף את האזור, נראה אור מהבהב אי שם מן הלשון היבשתית. "זו גאליפולי"- מכריז קול מתא הפיקוד של האנייה. איש מקרב הנוסעים לא מתרגש. עוברים כול כך הרבה מקומות, אז עברנו עוד אחד, שבפי הטורקים הוא נקרא גליבולו. לי השם הזה אמר הרבה. ראשית, גדוד נהגי הפרדות הארץ ישראלי היה מעורב במערכה על מיצרי הדרדנלים במלחמת העולם הראשונה. אבל זה פרט קטן. היה עוד פרט אחד, שקשור במושב עובדים בעמק חפר בשם "כפר מונש", שאותו ייסדו חיילים משוחררים מצבא אוסטרליה. הם קראו לכפר על שם אחד הגיבורים במערכה על גאליפולי, קולונל, אח"כ גנרל, ג'ון מונש, שהיה יהודי.
התוודעתי לכפר מונש בשלהי מלחמת העצמאות כאשר בית הדפוס של הכפר שהיה ידוע בעבודותיו המצוינות, שלח חלק מאנשיו לשרות מפות וצילומים של צה"ל. שמו"ץ, בראשי התיבות, היה חלק מחיל המודיעין שאליו הועברתי מחטיבת כרמלי, לאחר שחלקים ממנה התפרקו כתוצאה מן הקרבות בצפון. לא קשרתי את השם לאחת המערכות הקשות במלחמת העולם הראשונה- הקרב בגאליפולי.
המערכה בגאליפולי ראשיתה באביב של שנת 1915 במלחמת העולם הראשונה, אז ניסו כוחות האימפריה הבריטית בסיוע צרפתי לפלוש לחוף גאליפולי שבטורקיה כדי לפתוח את הנתיב הימי לרוסיה דרך הדרדנלים ולכבוש את הבירה העותומאנית איסטנבול (קונסטנטינופול). הניסיון כשל ובמערכה נפלו יותר מ-131,000 חיילים ויותר מ-250,000 נפצעו. בנטל הכבד ביותר נשאו יחידות צבא אוסטרליות וניו-זילנדיות (ANZAC).
שני מנהיגים ידועי שם יזמו את המהלך הצבאי הזה. הראשון היה שר הימייה של אותם ימים, וינסטון צ'רצ'יל, האיש שבמלחמת העולם השנייה עמד בראש המערכה שהצילה את אנגליה ואת העולם החופשי. ההצעה של צ'רצ'יל לתקוף את מיצרי הדרדנלים מן הים, אושרה על-ידי הקבינט הבריטי, בראשות אסקווית. האיש השני, היה כבר אז מצביא ידוע, הגנרל, לורד קיצ'נר, אשר שימש כשר המלחמה. הוא מינה מפקד, אף הוא ידוע, גנרל סר איאן המילטון, לעמוד בראש חיל המשלוח לכיבוש המיצרים. בחזית הזאת נפלו גם מאות אלפי חיילים טורקים אשר, בסיוע קצינים גרמניים, הדפו בהצלחה כל ניסיונות ההסתערות והביאו לנסיגת הכוחות של בעלות הברית. עם הלוחמים הטורקיים בגאליפולי נמנה גם קצין טורקי צעיר בדרגת סרן ושמו מוסטפה כמאל אתא תורכ, לימים האיש שנחשב למייסדה ואביה של טורקיה החדשה.
צ'רצ'יל למעשה הודח והתמנה לשר בלי תיק, אך לא שולב עוד במועצת המלחמה העליונה הבריטית. גם זוהרו של קיצ'נר דעך, אם כי הוא נשאר הגיבור של האימפריה במערכות בסודאן ובדרום אפריקה. הוא הציע ללורד אסקווית, ראש הממשלה, להתפטר, אך זה לא נעתר, ומונה לשר החימוש. במסע באנייה "האמפשייר" ביוני 1916 בדרכה לארכנגלסק ברוסיה, האנייה על מלחיה טבעה, ולא נמצא שריד לנספים.
צ'רצ'יל שב לממשלה כשר החימוש ב-1919 לאחר שהתנדב לשרות צבאי וזכה לראות את ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה. הוא גם זכה להיות האדריכל הראשי של הניצחון על הציר הנאצי במלחמת העולם השנייה. גאליפולי הייתה תחנת מעבר לשניהם. אחד בדרך למצולות הים והשני לפסגת הגדולה.
עד היום הארצות שנטלו חלק במערכה מציינות ב-25 באפריל את יום הזיכרון לחיילים, לזכר יום הפלישה. האור שמהבהב מן המגדל בדרדנלים, מגדל גאליפולי, משמש אף הוא תזכורת.
לקחים היסטוריים אין כמעט מערכה היסטורית שאין בצדה לקח לימינו אלה.
א.כוח מסיבי לא תמיד מנצח.
ב.מנהיגים גדולים עלולים למעוד.
ג.עם כָבוש, סופו שישתחרר.
לקח שלישי שאותו למדתי, שוב, בימים אלה כשקראתי ספר של ליאון יוריס, מגדולי המספרים של סאגות היסטוריות, ביניהם, כידוע, "אקסודוס", סיפור הגבורה של ההעפלה. שלושת ספריו האחרים שתורגמו לעברית, הם "מעבר המתלה", "זעקת הקרב" ו"טופאז". קראתי עוד כמה מספריו של יוריס, אך משום מה הספר שאליו אני מתייחס, REDEMTION (בהוצאת HARPER COLLINS 1995 -) "גאולה" זכה לתשומת לבי רק באחרונה כשנתקלתי בו על מדף של החנות לספרים משומשים "סימן קריאה" אשר בבקעה בירושלים, "הספרייה הציבורית" שלי.
סיפור זה ראשיתו בניו-זילנד, על חוואי שהגר מאירלנד, והוא הצדעת כבוד לעם האירי שנאבק במערכה עקובה מדם נגד השלטון הבריטי. בעצם ה"הומאג'" המפורסם של ליאון יוריס לאירים הוא ספרו "טריניטי" ובו הוא מגולל את הטרגדיה ארוכת השנים של עם עתיק ואציל, משועבד ונתון תחת המגף הבריטי הגס ומאבקו המר לחרות. אך גם ב-Redemption אירלנד היא הליבה של הרומן המרתק והמרטיט הזה. אלא שיוריס, כדרכו, עושה קפנדרייה, והפעם אחד הצאצאים של אותו חוואי ניו-זינלנדי מאירלנד, עוזב את הבית בחשאי מתגייס לצבא הבריטי, כאשר המטרה הסופית היא אירלנד, אך דרך הייסורים הוא הקרב בגאליפולי, והוא שנחרת בזיכרון. ולבסוף ישנו ה"עוקץ"- אשר מחבר, כמובן, בין השניים.
הקוראים יכולים לשער בנפשם את תאור מהלכי המערכה שתחילתה בים ולבסוף במערכה עקובה בנהרות דם, מערכה פרי הגותם של צ'רצ'יל וקיצ'נר. היא מסתיימת, כמובן באירלנד. כאשר סגרתי את הדף האחרון חשבתי לעצמי. הנה פחות ממאה שנה, שביב של זמן בהיסטוריה, עם שהיה נתון תחת כיבוש של מעצמה נאורה, אך ברוטאלית בקנאותה לאימפריה, זכה בחופש, ושום מבצעים, עינויים, מגפות הרעבה והוצאות להורג לא הרתיעו אותו. העוצמה הצבאית, כאמור, אינה מרשם בטוח לניצחון וגם מנהיגים מבריקים, מדיניים וצבאיים, אינם חפים ממשגים.
מלחמת העולם הראשונה היתה גדושה בשניהם. היא צועדת בגאון ב"מצעד ההבלים" של ההיסטוריונית ברברה טוכמן. אירלנד זכתה בעצמאות לאחר מאבק של מאות שנים, ולבסוף לאחר מאבק צבאי נמרץ, בדצמבר 1921. המנדט הבריטי בארץ ישראל, ארך בסך הכול 30 שנה. אני משער כי ה"סטאז'" באירלנד מילא תפקיד כלשהו בהחלטה הבריטית להתקפל בארץ ישראל .לעומת זאת השליטה שלנו על הפלשתינים, בעוד חצי שנה ימלאו לה 40 שנה, שליטה שבה את דרך הייסורים טרם סיימנו. גם זאת יש לזכור.
ומובן שנזכרתי באותו אור מהבהב שלא היה מגדלור המבשר נמל מבטחים, אלא אנדרטה מהבהבת בלילה אפל לטרגדיה של מלחמות.
