הזכות להגנה עצמית, היא זכות מושרשת ועמוקה בהיסטוריה המשפטית של כל העמים. במדינות רבות בעולם, עוצמתה ומקומה, בראש זכויות היסוד של האזרח והפרט - הזכאי מעצם טבעו להגנה של השלטון ובמקביל זכאי ורשאי להגן על עצמו, משפחתו, רכושו וביתו.
הפתגם העממי - "ביתו של אדם מבצרו" - לא נולד על-רקע פולקלוריסטי בלבד, אלא על סמך מציאות בשטח חיי היום יום. בתקופות הקדומות, כאשר התנועה היתה בעיקרה באמצעות סוסים והארצות היו נשלטות ע"י נסיכים, מושלים ובעלי אחוזות, שלטון החוק היה בידי הפריצים למיניהם. בתקופות אלה, ההגנה על הבית והרכוש היה מהיסודות החשובים והעקרוניים והזכות להגנה עצמת היתה רחבה ופרחה גם מעבר לנדרש.
אבל למרות שינויי העיתים, שינוי החברה והשלטון וביסוס השלטון המרכזי, במדינות מתפתחות ודמוקרטיות, הזכות להגנה עצמית נשארה תקפה ופעילה, אבל שוליה צומצמו, הוגבלו וסמכויותיה הוגדרו במפורש בחוקה ו/או בחוקים של מדינות שאין בהן קונסטיטוציה כתובה ובפסקי דין עקרוניים של בתי המשפט בסוגיה העקרונית הזו.
החוק בארץ מכיר בזכויות של התגוננות, שמירה על חיים, על משפחה ורכוש במסגרת "ההגנה" שהחוק מעניק ומפרט על מגבלותיו.
חוק העונשין התשל"ז-1977, מפרט את ההגנות הבאות:
א) הגנה עצמית (סע' 34י) - לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין, שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחיים, חירותו, גופו או ברכושו....
ב) הגנת הצורך (סע' 34יא) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חיו חירותו, גופו או רכושו, או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה...
ג) כורח (סע' 34 יב).
ד) צידוק (סע' 34יג).
ה) חריגה מן הסביר (סע' 34ט"ז) - הוראות סעיפים 34י', 34יא, 34יב, לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה, כלומר: החוק הפלילי של ישראל - נותן הגנה רחבה לפרט, במידה ויעמוד בסכנה של פגיעה מוחשית ומיידית, בחירותו, גופו, רכושו או משפחתו, אך הנושא חייב להיבדק עפ"י עובדות המקרה היבשות - והמידתיות של הפעלת הכוח והשימוש בו.
הפסיקה של בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון בנושאים אלה רבה למדי וגם ברורה וחדה. הפרשנות שניתנת לעובדות המקרה - יש בכוחן להכריע את המקרה בין זיכוי לבין הרשעה.
כב' השופטת ארבל, מבית המשפט העליון, פרטה רק לאחרונה את תנאי הקבלה וההגנה של ההגנות שבחוק, בכך שתנאי מוקדם לתחילת ההגנות הוא קיום סכנה מוחשית, ולא סכנה מסתברת, רחוקה או צפויה בעתיד. האזרח שתקף או ירה - חייב להוכיח שלא היתה לו דרך אחרת של פעולה, אחרת היה נמצא בסכנת חיים מיידית. כלומר: אם המצב מאפשר, יריות באוויר, או איום אחר על הפורץ/גנב כדי להבריחו יש להשתמש בו, לפני שנוקטים בצעד הדרסטי של יריות ישירות. גם אז - רצוי לא לירות כדי להרוג, אלא פציעה בלבד כמו ירי ברגליים.
תנאי נוסף חיוני - שפעולת המנע או ההגנה תעמוד ביחס ראוי למעשה התקיפה או הגניבה, כלומר: יש מקרים שעל המתגונן לוותר ולסגת, אם הדבר האפשרי ואם המעשה לא יסכן את חיו, לפני השימוש הקיצוני והלא מידתי בירי או שימוש בכלי נשק קטלני אחר.
מגבלה נוספת חשובה ומכרעת מוטלת על המתגונן, והיא נטל הראייה המוטל עליו להוכיח שפעל במסגרת ההגנות שבחוק.
לתחום זה, נכנס נושא "הספק הסביר", כאשר נטל הראייה על המתגונן או הנאשם. בספרו של השופט המחוזי לשעבר מיכה לינדנשטרואס (כיום מבקר המדינה) על הספק הסביר, מוקדש פרק שלם (יב) לנושא הנדון, תוך פירוט פסיקה ענפה של בית המשפט העליון. בסיכום אומר המחבר: המבחן שעל הנאשם לעמוד בו במשפט פלילי, כאשר נטל הראייה עליו, הוא להוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי העובדות שהוכחו נוטות יותר לטובת גרסתו מאשר נגדו.
כלומר: אם הצליח הנאשם לעורר ספק סביר, והוכיח שגרסתו עולה לכדי אפשרות קרובה, ייצא ידי חובתו וכמובן ייצא זכאי.
התגובות לירי בפורצים יצרו מצב אבסורדי שבו מנסים להפחיד את החקלאים במקרה הספציפי של החוואי מהדרום, שירה בפורצים/גנבים - התשתית העובדתית כפי שבאה לידי ביטוי בגרסתו של היורה, תוך שילוב הממצאים בשטח, הם בעלי חשיבות מכרעת לקביעת גורל התיק. יאמר מיד, הנושא כולו הוא קשה מסובך והעובדות לרוב הן גבוליות, ונעות על הקו האפור בין המותר והאסור.
יש להדגיש ואסור לשכוח שהמקרים הרבים של גניבת רכוש בערים, כמו פריצה לבתים, גניבת מכוניות ומתוך מכוניות, הפכה למכת המדינה, ללא מענה רציני ומרתיע. הגניבות החקלאיות הן מכה קשה בפני עצמה, הפוגעת כספית, אישית, נפשית בחקלאים, מסכנת את חייהם וגופם ומשבשת את סדרת חייהם. עלינו לזכור, שכבר היו מקרים רבים, בהם הפורצים/גנבים השתמשו באלימות, הן פיזית והן בנשק חם או קר, ובמקרים מסוימים, אפילו האירועים נגמרו בפגיעות פיזיות קשות ופציעות, יריות ואפילו מוות.
הגענו למצב אבסורדי, בו אזרחים שביתם נפרץ שמחים שלא היו בבית, וכך נמנע מהם עימות עם הפורצים או פגיעה פיזית. זהו מצב בו הביטחון הציבורי והאזרחי והאישי נמצא בשפל, ולא פלא שקמים אזרחים שלא מוכנים להיכנע ומשיבים מלחמה בהגנה על רכושם. בין הפורצים והגנבים בעלי עבר פלילי עשיר, שזאת אומנותם ומקצועם, כמו: גונבי ושודדי רכבים, ובוזזי בתים, עלולה להתפתח נטייה, לא לפחד מהחוק ומתגובת האזרחים, אם המשטרה, בתי המשפט וזרועות החוק, לא ירתיעו אם ע"י פעולות נגד ואם ע"י עונשים כבדים.
אז נכון שהמשטרה, בכוחותיה הנוכחיים, ותקציבה הקצר, לא תוכל לתת תגובה הולמת ביטחונית ומשטרתית, ולכן את "החור" הזה נאלצים האזרחים לסתום בעצמם, אם על-ידי משמר אזרחי או על-ידי חברת אבטחה פרטית. כשפורץ נכנס לתחום הפרט עליו לקחת את הסיכון שיפגע והאחריות כולה עליו.
בארה"ב נושא ההגנה על הרכוש והגוף, מפותח ביותר והסמכות לירות, לפצוע ולהרוג "פולשים" מקבל הגנה משפטית ותמיכה ציבורית רחבה. התגובות התקשורתיות והציבוריות לירי בפורצים בחווה בדרום, יצרו מצב אבסורדי, לפיו במקום להפחיד, להרתיע ולגנות את הפורצים, מנסים להפחיד את החקלאים. אם המשטרה לא מסוגלת לתת ביטחון לאזרחים, על האזרחים למלא את החלל ואם צריך תיקון בחוק, לעשותו בהקדם.
ולסיכום: שתי עצות לפתרון ביניים: לגדל "סברס" סביב הבתים והחוות ובעיקר במקום לפטם אווזים שאסורים על-פי החוק - לגדל אווזים להגנה והרתעה - שהרי אווזים הצילו בזמנו את רומא (לפי סיפורי הפולקלור), אז אולי הם יצילו גם את מערכת אכיפת החוק בישראל.
