אחת השאלות המעניינות שבתורה הינה סוגיית מניין שנות חייהם של אבותינו - אברהם, יצחק ויעקב. מדוע חי אברהם מאה שבעים וחמש שנים? מדוע חי יצחק מאה ושמונים שנה, ויעקב רק מאה ארבעים ושבע שנים? ומדוע חי יוסף מאה ועשר שנים?
נראה שלגבי האבות, חז"ל הניחו שה' קצב לכל אחד מהם מאה ושמונים שנה, ואח"כ עקב סיבות מיוחדות הקשורות לאברהם וליעקב שנדון בהם במאמר זה, הוא ניכה מאותה תוחלת חיים מקסימאלית מספר שנים, לכל אחד לפי נסיבותיו. ברם, אולי אפשר לגשת לסוגיית אורך הימים של אבותינו בדרך שונה? אולי יש לה' כלל גדול ואחיד שאותו הוא הפעיל בקביעת אורך חיי אבותינו?
לי נראה שעד לתקופת סוף ספר בראשית שבה מת יוסף, הכלל שקבע את אורך ימיהם של אבותינו היה כך: ימי שנות אבותינו (כולל שרה אמנו) תלויים במעשיהם הגדולים ביותר שבהם הם מזוהים לעולם ועד. חז"ל אומרים שהסיבה שאברהם אבינו מת בגיל מאה שבעים וחמש, קרי, חמש שנים לפני זמנו, הינה כדי "שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה" (חזקוני על בראשית כה, כז). הבה נראה ע"פ שיטתי מהן מעשיו הגדולים ביותר של אברהם אבינו. ניסיונו הראשון והקשה ביותר היה "לך לך" - לעזוב את ארצו, מולדתו, ובית אביו וללכת לארץ זרה לחלוטין, ובגיל מתקדם. עם ישראל קיבל מאברהם אבינו, מאותו "לך לך", את אהבת הארץ, הזיקה לארץ, ואת הרצון להשתקע בה למרות כל הקשיים.
ניסיונו הגדול והייחודי של אברהם אבינו, שהפכו לאיש "אחר", שונה מכל יתר האנשים בעולם הינו "המילה" - הסכמתו לציין בבשרו את קשרו המיוחד להקב"ה ואת פרישתו וקדושתו מיתר הבריות. בגימטרייה "לך לך" שווה למאה ו"מילה" שווה לשמונים וחמש. ולכן, ע"פ שיטתי זו ה' זיכה את אברהם מלכתחילה במאה שמונים וחמש שנים. ואם כן, מדוע איבד אברהם עשר שנים?
התשובה היא שאברהם אבינו ציער את אשתו עשרה ימים בחייו - יום אחד, כאשר לא הסכים לגרש את ישמעאל והגר עד שה' ציווהו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא, יב); שלושה ימים, כאשר הודיע לו ה' כאשר ציווהו על המילה "אבל שרה אשתך יולדת לך בן" (בראשית יז, יט), ואברהם לא הודיע על כך לאשתו משך שלושה ימים עד שהמלאכים באו אליו ביום השלישי לאחר מילתו ושוב בישרו לו, והפעם כדי ששרה תשמע, "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה-בן לשרה אשתך ושרה שומעת" (בראשית יח, י) בפעם הראשונה; ועוד שישה ימים: שלושה ימים כאשר הלך לעקוד את יצחק עד שהגיעו להר המוריה, ושלושה ימים עד שחזרו הביתה. שרה אמנו דאגה מאוד במשך אותם ששת הימים לשלום בעלה ובנה. ע"פ המדרש, ביום השישי הודיע לה השטן על פרשת העקדה, ולפני שהספיק לסיים, פרחה נפשה. סה"כ עשרה ימים של צער מתוך מאה עשרים ושבע שנים. אבל כפי שידוע הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה - ועשרת הימים הללו שווים לעשר שנים. ולכן, גווע אברהם "בשיבה טובה זקן ושבע" בגיל מאה שבעים וחמש שנים.
מדוע מתה שרה אמנו בגיל מאה עשרים ושבע? הרי אידיאלית הזוג הקדוש, אברהם ושרה, היה אמור לחיות ביחד עד מותם באותו יום. ולכן, היתה אמורה שרה לחיות עד גיל מאה שישים וחמש, כי היא היתה צעירה מאברהם בעשר שנים. לא כך היה, מכיוון שע"פ חז"ל שרה היתה אילונית מלידתה - קרי, לא היה לה רחם - ולכן גורלה מלכתחילה היה להיות אשת אברהם, אבל עקרה. כאשר היא ואברהם זכו בנס הכפול של לידת יצחק - גם בגילה המופלג, וגם בהיותה אילונית - כל שנות חייו של יצחק באו על חשבונה. כאשר שרה מתה היה יצחק בן שלושים ושבע. אם נוסיף כשנה עבור תקופת ההריון עמו, נקבל שלושים ושמונה שנים ששרה העבירה ,כביכול, לבנה יצחק. מאה שישים וחמש פחות שלושים ושמונה, הינם מאה עשרים ושבע שנים, גילה של שרה בעת פטירתה.
ע"פ שיטתנו מעשהו הגדול ביותר של יצחק, ללא ספק, הינו הסכמתו ללכת עם אביו - ללא מחאה, ללא שאלה, וללא שמיעת דבר ה' - להעלותו לעולה, אל העקדה. המילה "עקדה" בגימטרייה שווה מאה שבעים ותשעה, אבל יצחק נפטר בגיל מאה ושמונים. מכיוון שהוא היה עולה תמימה, קדוש ונפרש שהלך בהכנעה ובשלמות לעקדה, זיכה אותו ה' עבור שנת האבל המיוחד שבה היה שרוי אחרי מות אמו, והוסיף לו עוד שנה אחת של שלווה ושיבה, כך שיגיע במותו למאה שמונים שנה.
להבדיל מאברהם ויצחק, שמזוהים עם מעשים ספציפיים גדולים ביותר, יעקב אבינו חווה הרבה אירועים קשים וטרגיים, כך שקשה ליחס אליו ניסיון אחד וגדול המאפיין אותו. לכן מניין שנותיו כמניין אותיות שמו. "יעקב" שווה בגימטרייה מאה שמונים ושתיים. שוב, ה' דיקדק עם חסידו יעקב כחוט השערה. ולכן, ולמרות שברכתו של יצחק ליעקב היתה ע"פ רצון ה', יעקב גרם צער לאביו כאשר יצחק גילה שהוא בירך בברכת הבכורה מישהו אחר, ולא את עשו. "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד- מאוד" (בראשית כז, לג). עבור אותו אירוע איבד יעקב שנה אחת מחייו.
האירוע השני שהפחית עוד שנה מחייו של יעקב היה כאשר רחל אשתו התלוננה לפניו: "הבה-לי בנים ואם-אין מתה אנכי" (בראשית ל, א). על כך אמרו רבותינו בבראשית רבה "אמר לו הקב"ה כך עונים את המעיקות, חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה". שני האירועים הללו ניכו מחייו של יעקב שנתיים, כך שחייו היו אמורים להיות גם מאה ושמונים שנה כמו של אביו. אז מדוע איבד יעקב עוד שלושים ושלוש שנים ומת בגיל מאה ארבעים ושבע? התשובה באה מפגישתו של יעקב עם פרעה. כאשר שאל פרעה לגילו ענה לו יעקב "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו שני חיי ולא השיגו את-ימי שני חיי אבותיי בימי מגוריהם" (בראשית מז, ט). נמצא במדרש שאמר לו הקב"ה: "אני הצלתיך מלבן ומעשו ומשכם, והחזרתי לך דינה ויוסף, ואתה אמרת: מעט ורעים חייך, חייך אני נוטל מהם כפי חשבון התיבות שאמרת, והם הל"ג תיבות שיש מ-'ויאמר פרעה אל יעקב' עד 'בימי מגוריהם' ".
תוחלת חייו של יוסף נרמזת בתורה מיד אחרי תשובתו של יעקב לפרעה. בפסוק השלישי אחרי אותה תגובה של ישראל כתוב בתורתנו הקדושה, "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל-בית אביו" (בראשית מז, יב). זה מעשהו הגדול של יוסף -- כלכלת בית ישראל במצרים. ואכן, המילה "יכלכל" שווה בגימטרייה מאה ועשר -- מניין חייו של יוסף הצדיק.
ולכן, נראה לי, שלפחות כלפי אבותינו עד תום ספר בראשית, הכלל בקביעת תוחלת חייהם הוא שה' בירך אותם באורך חיים ע"פ מעשיהם הגדולים, מידה כנגד מידה, והוא ניכה שנים מחייהם, גם מידה כנגד מידה -- ע"פ דקדוקו עם צדיקיו, כחוט השערה.
