מסמך זה כולל שלושה חלקים שבהם נבחנות במבט משווה הסוגיות הללו: א. מגמות עולמיות בהפרטת בתי הסוהר; ב. מודלים להפרטת בתי סוהר; ג. הצגת השאלות החוקתיות המרכזיות ודיון בהן. במסגרת זו נבחנת גם פסיקת בית המשפט העליון של קוסטה ריקה בנושא; ככל הנראה, זהו המקרה היחיד בעולם עד היום בו הכריע בית משפט באופן מקיף בסוגיית חוקתיות ההפרטה.
באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 החלה ארצות-הברית ליישם מדיניות של הפרטת בתי סוהר. אופציית ההפרטה של בתי הסוהר, שנחשבה בעיני רבים כאלטרנטיבה יעילה יותר למערכת הכליאה הציבורית ואף חסכונית ממנה, הלכה ויושמה בארצות הברית ברמה הפדראלית, המדינתית והמקומית גם יחד. בשנת 2000 בתי הכלא הפרטיים בארצות הברית אכלסו כ-120,000 אסירים, שהיוו 6% מכלל אוכלוסיית האסירים בארצות-הברית. באותה עת, 158 בתי סוהר פרטיים פעלו ברחבי 30 מדינות בארצות-הברית.
בעקבות ארצות-הברית, מדינות רבות (בריטניה, אוסטרליה, ניו-זילנד, דרום-אפריקה, צרפת, ישראל, קוסטה ריקה, ואחרות) אימצו אף הן מודלים שונים של הפרטת בתי סוהר. מגמת ההפרטה, בצורה זו או אחרת, נמשכת גם כיום במקומות שונים בעולם. כך למשל, בפרו, מתוכננים לקום שני בתי סוהר חדשים שימומנו, יתוכננו, ייבנו ויופעלו באופן פרטי, זאת לאחר שמשרד המשפטים הפרואני הגיע למסקנה שעדיפה הפרטה מלאה על-פני הפרטה חלקית, מאחר ומודל ההפרטה החלקית יגרום לקשיים בכל הנוגע לחלוקת הסמכויות התפעוליות. בגרמניה, החליטה מדינת סקסוניה התחתונה להקים בית סוהר פרטי-למחצה שעתיד להיפתח ב-2010, זאת בעקבות מדינת הסה (Hesse) שפתחה לאחרונה בית סוהר פרטי-למחצה, בטענה שעלותו תהיה זולה ב-15% מעלות בית סוהר המופעל לגמרי בידיים ציבוריות.
בצד נתונים אלה, קיימים גם מחקרים ונתונים אחרים, המצביעים על "בלימה" במגמת התרחבות ההפרטה של בתי סוהר, הן בארצות-הברית והן במדינות אחרות. ריצ'ארד פ. קאלפ (Culp) למשל, טוען כי למרות המספר המרשים של מתקני כליאה פרטיים שנפתחו בארצות-הברית במהלך שנות ה-90, בשלהי אותו עשור נראה כי מומנטום התנופה של הפרטת בתי הסוהר נעצר. לדבריו, במרוצת שנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 החלו מדינות שונות בארצות-הברית להגביל את השימוש בבתי כלא פרטיים, תחילה על-ידי הגבלת העברתם של אסירים ממדינה אחת לבתי כלא פרטיים במדינה אחרת, ובהמשך על-ידי צמצום השימוש בבתי הכלא הפרטיים גם בנוגע לכליאת אסירים ועצירים מקומיים. כך למשל בקולוראדו, שבה 13.7% מאסירי המדינה הוחזקו במתקני כליאה פרטיים, הועבר חוק האוסר הפרטה של בתי כלא המסווגים כבעלי דירוג ביטחוני גבוה, שבהם מוחזקים אסירים מסוכנים. במקביל גם מגביל החוק את השימוש הכללי במתקני כליאה פרטיים לתקרה של 30% מכלל המיטות לאסירים בבתי הכלא במדינה. גם באוקלהומה, שבה בבתי כלא פרטיים הוחזקו כמעט 30% מכלל האסירים במדינה, הומלץ לקבוע תקרה שתגביל את השימוש במתקני כליאה אלה.
קאלפ מציין, שבמפנה המאה ה-21 גברה ההתנגדות להפרטת בתי הסוהר והחלו להישמע בארצות-הברית ביקורות על המהלך מחוגים ציבוריים מגוונים. בין מבקרי ההפרטה החדשים היו ארגונים דתיים שונים, כמו למשל הכנסייה הפרסביטריאנית בארצות-הברית, שב-1999 אימצה באופן רשמי עמדה המתנגדת להפרטת בתי הסוהר, בהיותה "התנערות של הממשלה מאחריותה ודרך מאוסה לעשיית רווחים באמצעות הענשת אסירים". לארגונים הדתיים חברו כמה ארגוני סטודנטים בארצות-הברית שנקטו בפעולות להחרמת שירותיהן של חברות עסקיות שהחזיקו בתי כלא פרטיים. למחאה זו הצטרפו גם כמה מהאוניברסיטאות במדינה.
קאלפ מוסיף, שבשלהי שנות ה-90, היקבעות שיעור הגידול של אוכלוסיית האסירים בארצות-הברית והפחתת הפיקוח השיפוטי הפדראלי על בתי כלא מדינתיים הביאו להחלשת חלק גדול מהמוטיבציה שעמדה מאחורי המהלך של הפרטת בתי הסוהר. תקריות בין אסירים לסוהרים שהתרחשו במתקני כליאה פרטיים הביאו באותה עת להגבלות שונות על היקף השימוש בבתי כלא פרטיים בארצות-הברית. במפנה המאה ה-21 הלכה והתגבשה קואליציה רחבה למדי נגד המשך ההפרטה של בתי הכלא והצלחתה מסמנת ששיקולים אתיים ומוסריים בכל הנוגע לבתי סוהר פרטיים ישפיעו על קביעת המדיניות העתידית בתחום זה.
עדות לבלימת התפשטותה של מגמת ההפרטה עולה גם מתוך הדוח לשנת 2005 של APCCA (Asian and Pacific Conference of Correctional Administrators). על-פי הדוח, בתי הכלא החדשים שנבנים או מתוכננים כיום הם על-פי רוב ציבוריים ולא פרטיים. במובן זה, כפי שצוין כבר בדוח לשנת 2004, נראה שניהול בתי סוהר בידי המגזר הפרטי נמצא בתקופה של התייצבות ולא של התפשטות. בכמה מדינות שכבר אימצו מודלים של ניהול בתי סוהר בידי המגזר הפרטי המומנטום נעצר. למרות שכמה בתי סוהר פרטיים באוסטרליה עדיין פועלים בהצלחה ועודם יעילים מבחינה כלכלית, הרי שכמה בתי כלא אחרים במדינה עברו מידיים פרטיות לידיים ציבוריות. במדינת ויקטוריה כמה בתי כלא מיועדים להיות מופעלים בהתאם למודל השיתופי, המשלב בין המגזר הציבורי לפרטי, כאשר המגזר הפרטי יהיה אחראי על תכנון, הקמה, מימון ואחזקה של בתי כלא חדשים ואילו המגזר הציבורי יהיה אחראי על ניהולם. באונטריו שבקנדה התקבלה לפני מספר חודשים החלטה, שבתום מהלך ניסיוני שבו הוקמו במקביל שני בתי-סוהר זהים - אחד בניהול פרטי ואחד בניהול ציבורי - החוזה עם המפעיל הפרטי לא יחודש ובית-הסוהר יועבר למפעיל הציבורי.
בניו-זילנד נחקק ב-2004 חוק (The New Zealand Corrections Act 2004) ששם קץ לכריתת חוזים נוספים לניהול פרטי של בתי סוהר ובית הכלא המרכזי של אוקלנד עבר לאחרונה מניהול פרטי לניהול ציבורי. עם זאת, ככל הנראה, מגמות אלה בניו-זילנד (וכנראה גם באוסטרליה) משקפות שינויים בפילוסופיה הפוליטית יותר מאשר ביצוע כושל של הפרטה. לעומת המדינות הללו, קוריאה ויפן מהוות חריג למגמה הכללית האמורה, כאשר בשנים האחרונות שתי המדינות נקטו צעדים בכיוון של הפרטת בתי הכלא. קוריאה חוקקה חקיקה שמאפשרת הפעלה של בתי סוהר פרטיים ועל-פי התכנון, הקמת בית כלא שכזה תושלם ב-2008. גם ביפן מתוכננת הקמתם של בתי כלא במימון פרטי.
