על המיליטריזם הישראלי

הסופר דוד גרוסמן ששכל את בנו במלחמת לבנון, קרא בכנס של האוניברסיטה העברית שעסק בסכסוך הערבי-ישראלי לשנות את דרך החשיבה הישראלית בנוגע לפלשתינים. גרוסמן, שהפך בעקבות המלחמה להיות "קול המצפון" של המדינה, טען כי התפיסה המיליטריסטית השולטת במציאות הישראלית מרוקנת את האנושיות והמליץ להטות אוזן גם ל"צדק" הפלשתיני. גרוסמן המליץ על שינוי התפיסה כלפי האויב, הפלשתינים - להבין שהם מסתכלים עלינו כאויב, לא להתכחש לסיפור שלהם, לצדק שלהם ולהבין שגם הם קורבנות ואז אולי נהיה סבלניים יותר כלפי השגיאות שלהם. לדבריו, התפכחות זו תעזור לנו לשנות את המציאות כך שהאויב, יחדל בהדרגה להיות אויב. דבריו של גרוסמן מזכירים לי את מילות השיר הישראלי הפופולארי הבא: "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק... אבל לא ייכון שלום בלי צדק". מילות השיר משמשות כמחאה נגד חוסר ההיגיון שבסכסוך הישראלי-פלשתיני וחוסר התקווה להסדר. מחבר השיר, בדומה לגרוסמן, מוצא ב"צדק" את הפתרון ליישוב הבעיה. כאילו אמר קיים "צדק" אוניברסאלי וניתן להגיע אליו לו בני אנוש היו באמת נכונים לחפשו. האירועים במזרח התיכון מוכיחים, כי דווקא תפיסת ה"צדק" היא סיבת המלחמות. מול הגישה הישראלית (לפחות זו השליטה כיום) הנכונה להגיע ל"שלום", קרי: לפשרה, ניצבת הדבקות הקיצונית והבלתי מתפשרת של הפלשתינים ב"צדק", המעניק בראייתם את הלגיטימציה להמשך המאבק המזוין עד למימושו המלא. ו"הצדק" בראייתם אינו אלא שיבת מיליוני הפליטים לבתיהם ורכושם בשטח מדינת ישראל, שתהפוך בהכרח למדינה פלשתינית. המאבק בין "צדק" ל"צדק" מותיר משחק סכום אפס. מאבק הדמים חסר הפשרות בשטחי הרשות הפלשתינית אף הוא נסב סביב הצדק. תנועת החמאס, הרואה עצמה נציגה בלעדית של האל עלי אדמות, אינה מוכנה לקבל פלורליזם פוליטי המערער אל עקרונות דת האיסלאם כפי שהיא מפרשת אותם. ובשם ה"צדק" נרצחים עוללים וחפים מפשע. ובעירק טובחים השיעים בסונים ולהיפך בשם ה"צדק". נהרות דם זורמים לאוקיאנוס הצדק משחר הבריאה והוא ממאן להתמלא. לית-מאן דפליג שהכרח הוא להתבונן לעבר האויב, לנסות להבינו, לא להתכחש לנקודת מבטו על ההיסטוריה ועל ה"צדק" ובוודאי לנהוג על-פי נורמות המוסר הגבוהות בהתאם לחוק הבינלאומי ולעקרונות המוסר הבסיסיים. המחלוקת טמונה בפרשנות למציאות הקיימת. האם עצם הנכונות של ישראל "לקבל את הצדק הפלשתיני" תעודד את הפלשתינים למתינות ותוליכם לפשרה היסטורית עימה תוך ויתור על חלום "פלשתין הגדולה"? מבט מפוכח לעבר תמונת המצב בשטחי הרשות הפלשתינית והעולם האיסלאמי מעלה תמונה שונה בתכלית. היעדים של ה"אויב", כפי שמגדיר אותו גרוסמן, אינם מסתיימים בירושלים. ישראל נתפסת רק כשלב ראשון לכיבוש אירופה ולשחרור העולם משלטון הכופרים. אין זה חלום, אלא תוכנית פעולה סדורה, לה שותפים הארגונים האיסלאמיים הרדיקליים ובראשם האחים המוסלמים, שהחמאס חלק אינטגראלי מתנועה זו. ההתכנסות הישראלית לתוך הקו המיליטריסטי אינה נובעת מאהבת המיליטריזם. זו המסקנה המתבקשת מהבנת האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל בטווח הבינוני והארוך. בעיני חוקרים ומדינאים רבים בהווה ובעבר, המלחמות באפגניסטן, בעירק, בסומליה, בצ'צ'ניה ובפלשתין הן חבלי הלידה למלחמת העולם השלישית. יש הסבורים, כי העולם כבר נמצא בעיצומה של המלחמה. דווקא ב"מיליטריזם", אותו מגנה גרוסמן בתוקף, יש נשמה, בעצם המאבק על דמותו של העולם בו אנו חיים, על הדמוקרטיה וזכויות האדם וכנגד האידיאולוגיה הקיצונית המאיימת להחזיר את הגלגל לתקופות החושך הנוראות ביותר בהיסטוריה. ישראל יכולה להיות גאה בחברותה בחוג המדינות הנאורות המוכנות להילחם על נפשה של האנושות.