ביום שלישי, 13 במאי 1975, צלצל הטלפון הלא סלולרי - פעם זה היה קורה - על שולחנו של אהרן ברק, הדיקן הטרי של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שרק שישה חודשים קודם לכן נכנס לתפקיד. שר המשפטים, חיים צדוק, ביקש לשוחח עמו. ברק היה משוכנע שהשר מזמין אותו לפגישה בנושא דיני שטרות. אולם צדוק הציע לפרופסור בן ה-39, שזמן קצר קודם לכן זכה בפרס ישראל, את משרת היועץ המשפטי לממשלה.
ברק הסביר לשר במלוא כושר השכנוע הברקי שלו, שאיננו מתאים למשרה, הוא חסר ניסיון בהופעות בבתי המשפט, לא התמחה במשפט פלילי, וההעדפה שלו היא השלווה האקדמית בהר הצופים, הסטודנטים, המחקר וההוראה.
צדוק הכין היטב את תיק ברק. בכוח שכנוע של עורך דין מנוסה הוא הסביר לבן שיחו המופתע את יכולתו של נושא משרת היועץ להשפיע על עיצוב פני המשפט והחברה. ברק לא נתן תשובה מיידית. הוא שקל את העניין עם משפחתו ובסופו של דבר נתן תשובה חיובית. "אני מרגיש שאוכל בתפקיד הזה לתרום למשפט ולחברה", אמר. "כשאתה נקרא למלא שליחות כזו אתה לא יכול לסרב. דיני השליחות ימתינו". שאלתי את ברק אז: בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, מיהו למעשה הלקוח שלך? האם הממשלה בלבד? ברק השיב לי ללא היסוסים: "הלקוח שלי הוא עם ישראל".
יד ברזל בכפפות של משי "מי זה אהרן ברק?" שאלו אז רבים. והתשובה לא איחרה לבוא. מעטים האמינו שהאיש בעל המזג הנעים, שהופעתו נעדרת גינונים, שלבושו פשוט ופניו נעריים, יידע להפעיל יד חזקה. מעטים מחוץ לאקדמיה הכירו את ייחודו של ברק - יד ברזל בכפפות של משי.
אחת ההחלטות הראשונות של ברק כיועץ היתה להעמיד את יהושע פרץ, "מלך נמל אשדוד", לדין. ההחלטה הזאת כבר בישרה את העתיד להתרחש. ההחלטה להעמיד לדין את ראש הממשלה יצחק רבין ואת רעייתו לאה, בעניין חשבון הדולרים, נפלה כרעם. ראש הממשלה יצחק רבין התפטר מכהונתו, דבר שהביא לאי העמדתו לדין. רעייתו לאה הועמדה לדין והורשעה. מבחן בוזגלו המיתולוגי הוכח בפרשה זאת.
שלוש השנים של היות ברק יועץ משפטי לממשלה הגיעו לשיאן משנענה לבקשת ראש הממשלה מנחם בגין לדחות את כניסתו לכהונה בבית המשפט העליון כדי לייעץ לצוות הישראלי בשיחות קמפ-דייויד. היכולת המשפטית, כושר הניתוח האנליטי, והנכונות של ראש הממשלה להקשיב בעיקר לו, הביאו את נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר להציע לו, חצי בצחוק חצי ברצינות, לכהן בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
בגיל 42, בשנת 1978, הצטרף ברק לבית המשפט העליון בישראל, לא בארצות הברית, כשהוא צעיר השופטים. הפסיקות הראשונות שלו צפו אל פני העתיד, אל הגנת הפרט מפני הכוח השלטוני. הוא ביקש מעצמו ומעמיתיו להפעיל שיקול דעת, תוך מציאת איזון בין שלטון הרוב ובין זכויות היסוד.
עמדותיו של ברק מתרחקות מפרשנות מילולית של החוק. מילות החוק אינן מבצרים שניתן לכבוש בעזרת מילונים. השופט הוא פרשן, לא בלשן. עמדות אלה מעמידות אותו במרכזם של ויכוחים נוקבים. אולם כשופט וכנשיא הוא הצליח להביא להסכמה שיפוטית רחבה במקרים קשים.
עוד בשנת 79' כתב ברק, שנים רבות לפני קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כי חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם. בלא פסק דין שלו, השב"כ היה רשאי להפעיל לחץ פיזי בחקירות של פעילות חבלנית בלא הגבלה ובלא פיקוח. בלא פסיקתו, יכולים היו שרי ביטחון לפטור תלמידי ישיבות משירות צבאי בלא קריטריונים הקבועים בחוק. הצנזורה הביטחונית היתה ממשיכה לפסול ידיעות כרצונה והשחיתות השלטונית היתה ממשיכה לחגוג.
מאין שואב ברק את כוחו ואת אמונתו היסודית בכבוד האדם וחירותו? את התשובה אפשר למצוא בדברים שאמר בשנת 2003 בקבלת תואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת ברנדייס. ברק דיבר על הלקח מניסיון חייו כילד בשואה. הוא סיפר שרוב משפחתו נרצחה ושרוב ילדי הגטו שעמם גדל נורו למוות. "הלקח שלי", הוא אמר, "אינו זה של שנאה או חוסר אמונה באדם, נהפוך הוא - הלקח שלי הוא אהבת האדם ואמונה בכוחו. בימי השואה למדתי את חשיבות היות האדם ניצב במרכז ההוויה".
לב לבה של הדמוקרטיה את ימי השואה הזכיר ברק בפסק דין עקרוני שביטל החלטה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות לפסול הצגת מחזה. באותו מחזה נכללו קטעים שהשוו נער יהודי שהעביר תכשיטים תחת הכיבוש הנאצי לנער ערבי שהעביר תכשיטים תחת הממשל הציוני. "אני עצמי", כתב, "ילד הייתי בשואה וחציתי גדרות וגבולות שנשמרו על-ידי הצבא הגרמני, כאשר על גופי דברים שהעברתם אסורה. ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד לבין חייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת את לבי. עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית אשר בה צריבת הלב היא לב לבה של הדמוקרטיה". המחזה הותר להצגה.
ברק אינו מוכן לסווג את עצמו כאקטיביסט שיפוטי. הוא, אגב, לא אמר "הכל שפיט", למרות המיתוס שמלווה אותו. הוא אמר: "הכל משפט". הוא לפחות מבין את ההבדל בין השניים. לגישתו, אפשר להכריע בכל נושא בקריטריונים משפטיים, אלא שלא תמיד ראוי לעשות כן.
בספרו האחרון פורש ברק את תמצית האני מאמין שלו: "אינני שואף לכוח, אינני מבקש למשול. מודע אני לחשיבותן של הרשויות האחרות, איני מבקש למלא את תפקידן. כל רשות וסמכותה שלה". זאת, על אף דבריו כי הפרשן עשוי להבין את החוק טוב יותר מיוצר החוק וכי החוק הוא לעולם חכם מיוצרו, החוק הוא יצור חי, פרשנותו צריכה להיות דינמית.
גם אלה החולקים עליו במגדלי השן האקדמיים וחיי המעשה, יגלו משימה קשה בעת שיבקשו לשנות מההלכות שקבע. הוא עצמו, יש לשער, יכאב על שינוי הלכה רק בגלל שזו נקבעה על ידו, אך יצטער אולי יותר אם הלכה תעמוד על מכונה רק משום שנקבעה על ידו. כפי שקבע ברק עצמו - "אמת ויציב - אמת עדיף".