ככל שמתרחקים מהמלחמה מתקבלות פרספקטיבות רחבות יותר. התחקירים עדין נמשכים, ואם הם לא יהוו סימן אזהרה, סוג של רעידת אדמה, צה"ל לא יצליח למצות את הפוטנציאל שלו.
התמונה הכוללת מאד מורכבת. זאת משום שהתמונה הכוללת נגזרת מהעובדה שצה"ל הינו צבא העם. לכן לא ניתן לשייך את הבעיה אך ורק לצבא ולומר "הבעיה היא של צה"ל". ברוב המדינות המודרניות הצבא הוא צבא מקצועי, ואם הצבא צריך להשתפר מייחסים זאת למשימה הדומה להתייעלות בחברת היי-טק, או כל ארגון אחר. הציבור לא מעורב. בארץ לא ניתן לאפיין את הבעיה כבעיה של הצבא לבדו. הציבור מתגאה בהתפתחות הכלכלית ונושא עיניו לעבר מדינות המערב, אך למדינות אלו אין בעיה קיומית ואין צבא עממי.
ישנם שני ערכים: ערכים מטריאליסטים- צבא, קיום וכו'; וערכים פוסט-מטריאליסטים - איכות חיים, איכות סביבה וכו'. משנת 1990 והלאה, אנו רואים כי רמת הערכים הפוסט-מטריאליסטיים הולכת וגדלה, כתוצאה מעלייה ברמת החיים. מדובר בתהליך דטרמיניסטי.
מבחינתו קיימת כאן סתירה פנימית. מחד, אנו רוצים ערכים מתקדמים, ומאידך, אנו צריכים לנהל צבא שיגייס את מיטב האנשים לצבא ולשדרת הפיקוד לבצע מעשים שהיו מובנים בשנות ה-50. בגלל קונפליקט פנימי זה משימת שיפור הצבא אינה של הצבא לבדו אלא בעיקר של הגורמים השלטוניים.
אנו רואים שחיקה בסקרים בקרב בני הנוער. אנו רואים שחיקה בנכונות לתרום ולהתגייס. הבסיס להתעצמות הוא איכות האנשים ולכן צריך ליצור אמון מערכתי. זהו אמון שמאפשר למערכות לתפקד. את האמון שנשחק צריך לשקם. מדובר בתהליך ארוך אך אפשרי.
בשנות ה-50 וה-60 עיצב הצבא את החברה והיה מעורב במגוון רחב של משימות לאומיות. צה"ל היה אוונגרד, ערך, מכשיר לאומי. המיתולוגיה של המערכת הייתה מרכזית והיתה לה השפעה על החברה. היום אנו נמצאים במצב שונה. ישנן שלוש אסטרטגיות :
הראשונה היא לנסות לחזור לשם, לשנות ה-60. זה בלתי אפשרי וגם לא נכון.
השנייה היא להניח שהצבא הוא השתקפות של החברה, ולכן מה שקורה בחברה משתקף בצבא - זו נבואה שמגשימה את עצמה.
עלינו לנסות לעצב את התפיסה השלישית אשר לדידה, הצבא צריך להיות פרו-אקטיבי, בעיצוב מקומו בחברה עליו ליצור את התחושה שזה המועדון הכי מבוקש בקרב הצעירים.