בחודשים האחרונים מתנהל מצעד ועדות החקירה בעקבות מלחמת לבנון השנייה: ועדות פנימיות של צה"ל, ועדת וינוגרד וכד'. כל הוועדות הללו לא יצמיחו שום דבר מהותי אם לא תתרחש מהפכה שתשנה מן היסוד את פני הצבא.
הבעיות של צה"ל הרבה יותר עמוקות, לכן הטיפול חייב להיות טיפול שורש. דוח מבקר המדינה מלפני חודשיים לערך מצביע בבירור על הבעיות הקשות שיש לצה"ל: העדר מקצועיות של הדרגים הגבוהים ביותר, העדר תהליכים מסודרים של תכנון וקבלת החלטות, בעיות מבנה ותפעול.
דברי מבקר המדינה לא מחדשים דבר שלא ידענו עליו. בהקשר זה ראוי לחזור לדבריו של אלוף בני פלד אשר לרבים נשמעו הזויים [ 1998]: "מאז שנורה ונהרג, ב-1948, הקולונל דוד מרכוס, בוגר האקדמיה "ווסט פוינט", אין בצה"ל אף אחד שמקצועו חיילות, אין אקדמיה צבאית... כל מי שמכונה גנרל הוא לא יותר מאשר אזרח לובש מדים שחתם לקבע יותר פעמים מאלה שהפכו לבעלי מקצוע בתחומים אחרים". היום, כשערוותנו נחשפה במלחמה האחרונה, מה לא נכון בציטוט שלעיל?
אם כן , הפתרון לא יימצא בוועדות חקירה אלא במהפכה שתתאים למציאות המתהווה לעינינו. מובן שמדובר בתהליך שעשוי לקחת זמן מה. עם זאת פרק הזמן לביצוע המהפכה חייב להיות מוגדר מראש תוך עמידה במטלות והיעדים שיוצבו בפני הקברניטים.
ואלה העקרונות המנחים של המהפכה בצה"ל:
• ביטול גיוס החובה והקמתו של צבא מקצועי לעילא: אין ולו אדם אחד בישראל שלא מסכים שהביטוי "צבא העם" עבר מן העולם. מן הנתונים הקיימים מצטיירת תמונה ברורה: יותר ממחצית ברי גיוס החובה לא משרתים בצה"ל כלל. זאת ועוד, רבים מאוד מבין המתגייסים לא משלימים את חוק גיוס חובה, בין אם בגלל בעיות משמעתיות קשות ובין אם בגלל השתמטות "מטעמי בריאות". יוצא אפוא שהמעוט מבין מחייבי השירות אכן משרתים. אי-לכך, הטענה שאסור לגעת במיתוס של "צבא העם" מופרכת מיסודה. המשאבים המושקעים בכל אותה אוכלוסיה של המשרתים חלקית בלתי מוצדקת לחלוטין. את המשאבים הללו ניתן להפנות לצרכים אחרים חשובים הרבה יותר.
משבר לא פחות משמעותי הוא משבר המילואימניקים. סוד גלוי הוא שגם במילואים משרת המעוט, לפחות ביחידות לוחמות. רבים מאוד מבין המילואימניקים מבצעים את שירות המילואים ביחידות שלא נחוצות כלל לצבא. עבור אלה משלמת מדינת ישראל הון.
מן הטעמים האלה על ישראל להפוך את צה"ל לצבא מקצועי אשר בסיס הגיוס שלו הוא התנדבות. ביטול גיוס החובה יותיר לצה"ל משאבים עצומים בהם ניתן יהיה לעשות שימוש לגיוסם של הטובים ביותר על-ידי מתן תמריצים שכיום בלתי אפשרי להציע. רבים מאוד יראו בשירות הצבאי ייעוד ולא מטלה וישקיעו את כל מרצם המקצועי, בנים ובנות גם יחד. כך ייהפך צה"ל לצבא שכירים מקצועי, מאומן היטב ובעל יכולות שכיום לא ניתן להפיק דווקא בגלל המעמסה של גיוס חובה.
• הקמת מערך מילואים מקצועי-לוחם: השקעת משאבים בהכשרה וטיפוח מערך מילואים לוחם. אין צורך באלפי מילואימניקים שלא עושים כלום מלבד עבודות מטופשות. בתקופת המעבר עד להשלמת המהפכה מערך המילואים חייב לקבל את ההכשרה הטובה ביותר. את המילואימניקים הלוחמים יש לתגמל היטב, בין אם בתמריצים כספיים גבוהים ובין אם בתמריצים אחרים הניתנים להם בלבד. התמריצים חייבים להיות כאלה שיאפשרו למילואימניקים לעשות את עבודתם בצורה הטובה ביותר.
• הקמת מערך לוגיסטיקה וטכנולוגיה מן המפותחים שיש. ישראל התברכה בכוח אדם משכיל ומתקדם ביותר בתחומי המדע והטכנולוגיה. כדי להביאו לצה"ל יש צורך בהחלפת "דיסקט": סיסמאות כבר לא עובדות על אף אחד. כל ישראלי רוצה בקריירה וחיי רווחה טובים. כדי שצה"ל יוכל להתמודד עם האתגרים הטכנולוגיים שמציבה המציאות, עליו למשוך אליו את הטובים שבמוחות בתחומי המדע והטכנולוגיה. זאת ניתן לעשות, כיום, אך ורק באמצעות תגמול כספי טוב יותר מאשר במגזר האזרחי. אם כל הרפורמה תבוצע, יוותרו מספיק משאבים כספיים ואחרים שיפתו את המעולים שבמדענים ואנשי טכנולוגיה לעבוד בצבא.
הקמת אקדמיה צבאית: הכשרתם של החיילים והמפקדים צריכה להיעשות במסגרת שמיועדת למקצוע ייחודי זה. לא פז"ם ולא חתימת קבע, אלא התקדמות על-פי קישורים. כמו המתוקנות שבמדינות העולם, בישראל חייבת לקום אקדמיה צבאית. היא חייבת להכשיר את כוח האדם לקראת השירות בצה"ל. ככל שתטופח המצוינות, כך יצמחו מפקדים ומצביאים. לישראל יש כיום הרבה גנרלים ומעט מאוד מצביאים, אם בכלל.
• שינוי מבני של צה"ל. המבנה הארגוני חייב גם הוא להשתנות. במיוחד אמורים הדברים לגבי כוחות היבשה. מערך זה הוא דיפוזי, ללא פיקוד ואחריות אחודים. למרות הקמת המפח"ש, עדיין מערך היבשה הוא בלתי מתקבל על הדעת. יש לערוך רפורמה מבנית של מערך זה כדי לייעל אותו.
• תורת ביטחון: יש לגשת לכתיבתה של תורת ביטחון. למרבה ההפתעה, אין לישראל תורת ביטחון ברורה. גם אם קיימים פרקים כאלה ואחרים, הרי שיש לגבש תפיסת ביטחון חדשה המתאימה למציאות. לשם כך ניתן להיעזר בטובי המוחות שיש בתחום זה בארץ ובחו"ל, הבאים מן האקדמיה או מן המגזרים העוסקים באסטרטגיות שונות. אין ספק שבכוחה של ישראל להרים פרויקט כזה.
• הפקעת הערכה מצב הביטחון מידי אמ"ן. מאז 1973 לא הופקו ולא יושמו המלצות ועדת אגרנט בדבר הצורך להוציא מידי אמ"ן את ההערכה השנתית של מצב הביטחון. הערכת אמ"ן הסתברה במקרים רבים מאוד כלא מדויקת, בלשון המעטה. הערכה היא עניינם של הקברניטים ולא של הצבא. אמ"ן צריך לעסוק במודיעין ולהציג לקברניטים תמונה בהירה של מצב נתון. את הניתוח וההערכה לא אמ"ן צריך לעשות אלא המועצה לביטחון לאומי.
• המועצה לביטחון לאומי. גם אם תתרחש המהפכה בצה"ל, עדיין הקברניטים הם אלה אשר יהיו חייבים להחליט בענייני ביטחון וחוץ. להם האחריות והסמכות לעשות זאת. כיום ממשלות ישראל לא מסוגלות לקבל החלטות בתחום הביטחון בצורה אופטימלית. הסיבות לכך רבות, אך החשובה ביותר היא שראש הממשלה והשרים לא יכולים, ולעיתים לא מבינים דבר בענייני ביטחון. אי-לכך, תפקודה של המועצה לביטחון לאומי במתכונת של זו הקיימת בארה"ב, חיוני לביטחון ישראל. לא בקלות יוותרו השרים ואנשי מערכת הביטחון על הסמכויות שיש להם כיום. לכל אחד מהם טוב במצב הקיים, אלא שלמדינה זה גרוע.
המועצה לביטחון לאומי חייבת להיות גוף מטה שיכין את הניירות לממשלה בצורה עניינית, אובייקטיבית וללא משוא פנים. חבריה של המועצה חייבים להיות טובי המומחים במדינה, לא אנשי צבא במדים אלא אזרחים שכל מחויבותם לארגון שבו עובדים ולא לגופים אחרים.
בהנחה שהממשלות, צה"ל ומערכת הביטחון לא יוותרו על כוחם, על הכנסת לכפות, הר כגיגית, באמצעות חוק או תיקון לחוק יסוד הממשלה, פעילות רחבה ומועילה של המועצה לביטחון לאומי.
אלה, אפוא, צריכים להיות העקרונות המנחים במהפכה של צה"ל ומערכת הביטחון בישראל. אין בדברים שלעיל כדי לכסות את מלוא היריעה, אך בטוחני שעבודה רצינית ומעמיקה לקראת ביצוע המהפכה המוצעת יכולה להביא לשינוי פני המצב כיום. יש לקוות שיימצאו כאלה שיעזו להרים את הכפפה.
