האם לא ניתן להרהר במצב שנקלענו אליו כמדינה? האם לא ניתן לחשוד שאנו כמדינה הנחנו לתקשורת להפוך אותנו למריונטות שלהן? אני מתחילה לחשוד שהאלוהים החדש הוא התקשורת.
בעיני, הקשר שנוצר בין שלטונות החוק בהגדרה המשטרה והרשות השופטת לבין התקשורת הוא מצב אבסורדי. מדינה שבה יש הדלפות בלתי פוסקות של כל הצדדים היא מדינה רודפת רייטינג ושוחרת שערוריות ולא שוחרת אורח חיים דמוקרטי. כאשר הנתבע וגם התובע רצים לתקשורת הם מגבים הנחת יסוד מוטעית. המצב הופך להיות אבסורדי כאשר הטלוויזיה מרשה לעצמה לערוך שחזורים וליצור קשר בין קורבנות, הכול בזכות הרייטינג והכל בזכות הריאליטי.
החיים שלנו הם, לדעתי, בבואה של התקשורת לטוב ולרע. התקשורת הולכת ונהיית צהובה מיום ליום בטירוף אכזרי והיא כבר לא כלב השמירה של הדמוקרטיה אלא הכלב הטורף של הדמוקרטיה, לדעתי זה כבר תיקשוקרטיה ולא דמוקרטיה. זה גובל בביזיון שלנו כעם. אנו מבזים את עצמנו בכך שאנו הורסים את כל מה שנמצא כאן. אנו לא צריכים אויבים. אנו הורסים את עצמנו בלי שיש צורך בקרבות.
במה הדברים אמורים? אם עד כה לא הבנתם, היסודות שלנו כמדינה מתוקנת הולכים ונמחקים. וכן, יש צורך לנקות את האורוות ויש צורך למגר את השחיתות ואין טעם שנתווכח על כך. הבעיה היא אחרת אנו שופכים את התינוק עם האמבטיה ובתוך האמבטיה הזאת התינוק הזה הוא אנו, העם. המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון הופכת ללעג ולקלס בעיני שכניה ובעיני העולם כולו בזכות החוכמה היתרה שניתנה ליהודים.
את החוכמה היתרה אנו מפגינים בכל דרך אפשרית על גבי רשתות השידור. האינפלציה ברשתות השידור והתחרות הקשה בין הערוצים הפופולריים לצד ערוצי הלוויין וערוצי הכבלים, התחרות הקשה הזאת היא על גבינו כעם. נדמה היה לנו כעם כי כאשר נשיג
את המודל האמריקני ונשכלל את הדמוקרטיה בזכות תפוצה תקשורתית רבת אפיקים נוכל ליהנות מאיכות חיים במדינה דמוקרטית מודרנית.
הדבר לא התרחש, במקום ליהנות משידורי טלוויזיה אנו הפכנו לניזוני תקשוקרטיה, והדבר אומר הפכנו מכורים לחדשות, הפכנו מכורים למבזקי חדשות. את המלחמה האחרונה ניהלה התקשוקרטיה. טיווח המטרות בצפון הארץ הובילו הכתבים הצבאיים שזו היתה להם המלחמה הכי מתוזמנת והכי מדווחת בכל הזמנים. הכתבים היו מעל לצבא. הם שלפו ממגירות סודיות את תוכניות המלחמה ונתנו לצבא בעזרת אלופים לשעבר את ההוראות הכי מעודכנות באשר למתרחש בשדה הקרב. התקשוקרטיה אפשרה לציבור בארץ להאמין שהצבא נלחם כאשר בעצם המלחמה היתה מלחמה שנערכה בתוך אולפני הטלוויזיה בין כוכבי תקשורת.
צריך להיות עיוור חרש ואילם כדי להבין שאנו כעת נמצא במסע פרסום נוסף מטעם התקשוקרטיה. אין טעם שנזכיר את פרשת האונס הסדרתי במשכן נשיאי ישראל. אולם האנס הסדרתי המסוכן הזה שמושווה לבני סלע האנס הסדרתי הנמלט הוא גם אחד מכוכבי רשתות הטלוויזיה. אני, שלא כמו קצב נשיא המדינה, לא מאשימה רק את ערוץ 2 בחבלה במדינה הדמוקרטית אני מאשימה את כל ערוצי הטלוויזיה. ערוץ 2 הוא אחד הערוצים והוא אולי הערוץ בו נרקמה הסאטירה הכי גדולה על המדינה בדמות "ארץ נהדרת". ואם אין לסאטירה תפקיד במדינה הדמוקרטית אז היכן יש לה תפקיד?
תפקיד הדמוקרטיה לשמור על אושיות השלטון ולא לנפץ אותן. במקום לשמור על מוסדות השלטון ממליכים, במיוחד כוכבי המסך הקטן, את מנהיגי העם. לא אחת הם מזמנים לאולפן את נבחרי העם ומעניקים להם במה מעל המסך הקטן כדי להפוך אותם אחר כך ללחם חוקם. המטרה המרכזית של השידורים הטלויזיוניים היא להפוך את כל המוסדות הממלכתיים על פיהם. להציג את כל נבחרי הציבור בצורה נלעגת ואנו כצופים וכאזרחים מצפים כל הזמן שהתקשורת תספק לנו את המופעים האלה.
בעת הזאת אנו רואים כיצד התקשורת שמנסה להציג את תמונת המציאות בוחרת באופן מכוון למקד את עדשות המצלמות במקומות שבהם זווית הצילום הופכות את המצולמים לדמויות דמוניות. הרוח השטנית של המדיום הטלויזיוני יוצאת לאור כעת באלמנטים הכי מכוערים שניתן לשער.
מה שמדאיג יותר מכל הוא שיתוף הפעולה הגלוי-סמוי בין כל המשתתפים ובעלי התפקידים בחברה. כל אחד ממשתפי המשחק החברתי פוליטי במדינה משתף פעולה עם התקשורת. כך נוצר מצב שבו התקשורת נמצאת מעל הכל היא נמצאת מעל החוק היא נמצאת מעל נבחרי הציבור. כך מתקבל מצב אבסורדי שבו לנבחר ציבור עורכים משפט ציבורי ותולים אותו בכיכר העיר בלא שמאפשרים לו משפט הוגן. התקשורת שיש בידיה כעת נתונים שלא היו מביישים משטרה חשאית הופכת את הדיווח העיתונאי לדיווח ראייתי. היא גם מסיקה מסקנות וגם צמאה לדם הקורבנות שלה.
כך קרה גם במקרה של רצח, התקשורת רומזת אינסוף פעמים שאין היא מקבלת את ההוכחות של המשטרה, יש מעין התנשאות מעל שומרי החוק. לגלוג התקשורת כלפי כל מה שנתפס כמייצג ממלכתיות הופך אותנו כעם לבעלי תוויות של עם דפוק. מה שקורה כאן כעת במדינה היהודית הוא שידוד מערכות וכריתת העצים שעליהם אנו גדלנו וישבנו.
כוחנו ילך ויחלש אם נמשיך לסגוד בלא עוררין לעיתונאות החדשה, עיתונאות שגוזרת את דיננו לפני שמתבצעים משפטי צדק. התחקיר העיתונאי הפך בימים אלה בזכות האמצעים המתוחכמים שעומדים לרשות כל אחד, לתחקירים שהם מעין חאראקירי. ביפן מבצעים הגיבורים שנכשלו חאראקירי. גם בארץ הגדלנו לעשות כאשר אנו מעודדים את הנבחרים לתלות את עצמם מרצון או שלא מרצון עוד בטרם נשפטו. קחו לדוגמה את הרמטכ"ל, דן חלוץ, כמה ציפינו להתפטרותו, כמה צמאה התקשורת לקצת דם והיא קיבלה אותה ברגע שהוא התפטר, איך אמרו אז יותר טוב מאוחר מאשר אף פעם. אסור לנו כבני אדם להיכשל ואין סיכוי שאנו כבני אדם ניכשל במדינה היהודית, יש מקום רק לאלים ורק לבני אלים.
גבולות השפיות שלנו הלכו והתרחבו אם אנו כבר שופכים את דמו של הרמטכ"ל החדש, כבר היום כשהוא עושה את דרכו למשרד בקרייה עומדת התקשוקרטיה חושפת שיניה ומצפה לכישלון הבא.
חוסר האמונה שנוטעת התקשורת לא נעלם מעינינו. כן, התקשורת כבר לא כלב השמירה של הדמוקרטיה - היא הפכה לתקשורת רעבה תאוותנית, ולעולם לא תשבע לא נחת ולא שערוריות. כל זמן שאנו מספקים למפלצת שיצרנו חומרי גלם באופן שבו מתנהלת המדינה כאשר יש קשר בין התקשורת לערוצי הדמוקרטיה לא תהיה לנו נחמה. צריכה להיות זיקה בין הערוצים השונים בין הרשויות השונות כדי להביא לידיעת הציבור את מה שמתרחש במדינה, אולם היכן עובר הגבול בין דיווח אובייקטיבי לבין דיווח שיש בו הטיית כף והטיית דין?
לטעמי, השבוע נפרצו גבולות חדשים בדמוקרטיה כאשר התקשורת והמוסד הנשיאותי שידרו קרב לאור היום. פעם בילדותי צפיתי במערבון מפורסם של גו'ן ויין "בצהריי היום". בעיירה נידחת יוצא הגיבור השריף -הקאובוי התורן להציל את כבודו, השאלה מי כאן השריף בארץ שלנו?
האם הפקרנו את המדינה בידי התקשורת? ושמא השיר הישן של אריק איינשטיין עדיין תקף? לסיום בואו נזכר בו. להזיק זה בטח לא יזיק. מה גם לפני שתקראו את השיר תהרהרו מעט בקרב האחרון בין העיתונים הגדולים במדינה לבין השידורים הטלויזיוניים, וכן, גם אתרי החדשות באינטרנט נכנסים בעת הזאת לעיתונאות החדשה, כמה שיותר צהוב כמה שיותר מכוער יותר מסעיר. שכחנו כבר למה אנו כאן, ומה המטרות הנעלות שלנו כבני אדם. שכחנו כבר מהו כבוד האדם ומהי חירותו גם לא של האזרח מספר אחת ולא של האזרח האחרון.
