במסיבת העיתונאים האחרונה עשה נשיא המדינה מה שלא עשו ב"מערב הפרוע". הוא ירה בפסנתרן. ולא תאמינו אם אומר שמדובר בלא אחר מאשר בתקשורת. אותה תקשורת שבה ירה הנשיא שוב ושוב בבודדות ובצרורות, מן הכתף ומן המותן. אותה תקשורת שאינה נקייה מן הסנסציה ולעיתים גם בדיווחים שיש בהם משום פגיעה אתית. אבל היא הייתה בעבר עם הנשיא ולא נגדו.
הופתעתי מאוד שמנכ"ל חדשות ערוץ 2 שלום קיטל, שהמהדורה שלו הייתה לוח המטרה להתקפת הנשיא, התייחס אך ורק לפרשה האחרונה של נשיא המדינה, תוך שהוא מציין כי המגזינים שלו נתנו בהרחבה ביטוי לעמדת הנשיא, כפי שהובאה על-ידו ועל-ידי מקורביו ויועציו. הוא הרי יכול היה לספר איזה טיפול חיובי וחם קבל נשיא המדינה מאותו ערוץ עד לגילוי הפרשה. לי, הרדיפה האובססיבית של נשיא המדינה אחר חשיפה תקשורתית במהלך שבתו על כיסא רם ונישא, נראתה מוגזמת ונתתי לכך ביטוי.
במאמר שפרסמתי כמעט לפני שנה, ב-7.2.2006 באתר זה. כתבתי בין היתר "נשיא המדינה ה- 9, משה קצב הוא אדם אהוד. דבריו בכל התפקידים שהוא מילא בנחת נשמעו. הוא ג'נטלמן במלוא מובן המילה הזאת ואוזנו קשובה לבעיות של ציבור או של יחידים. אולם בעוד שנשיאים לפניו, למעט אולי עזר ויצמן, חסכו בהתבטאויות מדיניות או הצהרות בנושאים שונים, הנשיא קצב מרבה בהם".
בהמשך הבאתי שורה שלמה של התבטאויות פומביות של הנשיא בכול הנושאים הלאומיים והבינלאומיים וציינתי להלן: "בחרתי אוסף מקרי קטן מהתבטאויות של נשיא המדינה בזמן קצר כפי שהובאו בכלי התקשורת השונים", החל בנושא חיסולים ממוקדים, דרך עמונה, גדר ההפרדה, חינוך, כלכלה ועד לזקן המקובלים הרב כדורי "שהעדרו יהיה חסר לישראל".
וכיצד ידעתי מה עמדות הנשיא בכל הסוגיות הרבות שבהן התבטא? מן הפרטיטורה של הפסנתרן, הלא היא התקשורת. היו דברים שאירעו במשכן הנשיא, ושאני הייתי נוכח בהם, שלא זכו לתהודה מספקת לטעמי. האירועים שהוא קיים למען ניצולי השואה ולמען מפעל "תרומת הניצולים למדינה". הוקרתי, ואני מוקיר את המחוות שלו בנושאים אלה שבפניהם פתח את ביתו הרשמי. אלה מעשים שאמנם אינם מלבינים מחדלים אחרים, אבל אסור לשכוח אותם. אני משוכנע שהיו עוד נושאים שבהם עסק ושבגינם הוא ראוי להוקרה. מכל מקום, התקשורת עטפה בחום את הנשיא ואת מוסד הנשיאות.
סיימתי את מאמרי ככה: "אני לא מציע שהנשיא יצפה על המצב ממגדל שן. עם זאת ראוי שהתבטאות פומביות שלו תיחשב התערבות חשובה, בבחינת הגיעו מים עד נפש או רפש. העובדה שהתקשורת, אפילו בימינו, מפרסמת הודעות שיוצאות מבית הנשיא אינה משתמעת בהכרח שהיא עושה זאת בשל החשיבות שהיא מייחסת להן, אלא, אני מניח, בעיקר, בשל הכבוד למוסד הנשיאות. זה אשראי שאסור לבזבז אותו- כבוד הנשיא".
אז מה קרה פתאום? נשיא המדינה משיקוליו שלו התלונן בעל-פה אצל היועץ המשפטי על סימנים לניסיון סחיטה, כדורון שלג קטן שהוא גלגל בידיו, השליך אותו לאוויר והפך למפל. בדיוק ההיפך ממה שעשה אותו נער הולנדי שהכניס אצבע לחור הסכר כדי לעצור את השיטפון. גם זאת התקשורת סקרה. אם ככה מדוע הוא ירה בה? התקשורת אינה צחורה כשלג שוויצי. אבל, בדרך כלל, במקרה זה היא עשתה את המוטל עליה, בסגנון כזה או אחר. ואשר לנשיא, בסופו של דבר הוא ירה ברגליו שלו. וזאת בסיוע עורכי הדין שלו, שני תותחים כבדים, שנראו ונשמעו כשומרי סף קשוחים.
פרשה שהתחילה באוברטורה בפיאניסימו, והפינאלה שלה היה ווגנריאני, עם כל כלי ההקשה והנשיפה - במסיבת עיתונאים מהדהדת ואומללה שבה, כאמור, ירה הנשיא לכל עבר, כולל הוצאת הדוב העדתי מן המאורה באמצע שנת החורף, האשמה שהיא הבל הבלים. והוא הדוגמה הבולטת לכך.
ומה עשתה התקשורת כדי לקושש את האודים העשנים עדיין של הנושא העדתי, אי פה אי שם, בפינת הווייתנו, היא שלחה כתבים לשוק. אלה תמיד יש להם מה לומר בכל נושא ובין היתר בנושא העדתי. רוממה, מי שלא יודע היכן נמצא ערוץ 1, שוכנת שבע דקות הליכה משוק מחנה יהודה ושלוש דקות נסיעה. זה המקום שבו היא מקבלת "תהודות ציבוריות". במסגרת הטיפול בהתייעלות רשות השידור, אני מציע שיקימו בשוק מחנה יהודה באסטה ובה עמדת שידור ויחסכו להם את הנסיעה מרוממה.
האמת ניתנת להיאמר שהתקשורת בכל תקופת נשיאותו של משה קצב ושל הנשיאים שקדמו לו, התייחסה למוסד הנשיאות כאל פרה קדושה, פרה שאותה שחט כבוד הנשיא לעיני כל. גם אם חלק נכבד מן החשדות יתבררו כבלתי קבילות, או חסרות ראיות מספיקות, חסל סדר פרות קדושות, נכון יותר, פרים קדושים, במשכן הנשיא.
