בתחילת השבוע, בין מקצה גשם אחד למשנהו, מצאתי פסק זמן לכסח את הדשא בחצר ביתי. במשך שעה ארוכה עברתי עם מכסחת הדשא הישנה על הדשא הגבוה שהספיק לנצל את עצלנותי ולהכות שורשים. הדחיות החוזרות ונשנות שלי כנראה לא מרשימות אותו יותר מדי, וכהתרסה הוא ממשיך לגדול כאילו מפציר בי: "כסח אותי!".
בכל זאת, אמרתי, לכבוד חג האילן, צריך קצת יחס לגינה. התנהלתי בכבדות אל הדשא ומרוב עצלות, אפילו לא טרחתי להחליף לנעלי עבודה. הדשא זכה לנחת מכסחתי, אבל מאחר שלא שיערתי את עוצמת האויב, מלבד משך העבודה הארוך והמתיש, יש לומר, גם על נעליי נותרה ירוקת דוחה, שאי אפשר להיכנס איתה לבית.
כבכל בית יפני, חלצתי את הנעלים בכניסה ונכנסתי פנימה. אבל מה לעשות, שיש מי שאינו יודע להעריך עבודה טובה ויכול במחי יד, או ליתר דיוק, במחי לשון להרוס את פרי עמלי. רקסי, הכלב-פרא של השכן, שכבר הספיק לקפד את חייהן של כמה חתולות שלנו, החליט להתלבש בהיעדרי על אחת הנעלים במפתן הבית. מאמצי החיפוש בכל האזור היו לא קלים, אך לבסוף נמצאה האבידה כשהיא נוטפת ריר. בקושי אחזתי בה מרוב הגועל שהרעיף עליה רקסי באהבתו. הוא פשוט ליחך אותה מכל צדדיה ובבפנוכו בלשונו. כן, הלשון.
זו אותה לשון ארוכה שאורכה והיותה כלואה בפה, בחושך, גורם לה לא פעם לרצות להשתרבב החוצה למקומות לא לה, וללכלך. שני מחסומים שם לה הטבע - מחסום השיניים ומחסום השפתיים, אבל זה לא מונע בעדה לרצות להציץ מדי פעם למחוזות אקס-טריטוריאליים של אחרים.
יש לקבוע לה אחת ולתמיד גבולות ברורים. ריתוק לפה ולא ל-ה' (הילה, הדסה, הלנה, או השד יודע מה שמה). מלתעות מלאכותיות שימנעו ממנה לבצבץ וללסטם ברגע הלא נכון. לחוקק נגדה חוקים בכל מקום ובכל מצב, החל מגיל גן (הגננת חנה, הוא הוציא לי לשון), המשך בשירות הצבאי (אין לעבור את קו האש במטווחים, אפילו לא עם הלשון) וכלה בגיל גבורות כאשר הלשון כבר בחוץ מחוסר כוח להחזיק אותה בפנים. אפילו את מקצוע הלשון בבתי הספר צריך לבטל ולהפוך לדקדוק. אם את החשבון אפשר היה להפוך למתמטיקה - גם זה אפשרי. את הבדיחה הלעוסה הזו שהמורה אומרת להוציא לשון, וכולם מוציאים לשון במקום ספרים ומחברות, צריך להוציא אל מחוץ לחוק.
כבר אמרו חז"לינו שחיים (רמון) ומוות ביד הלשון. והשבוע, יותר מאשר הפריע חוסר נצירת הלשון, הפריעה הלשון חלקלקות שנועדה לכסות על גודל הפשע. סייג לחוכמה שתיקה, ולשון ערומים מלאת חנופה שעוזרת לכלים ריקים מתוכן לעלות מעלה-מעלה בסולם השררה - סופה להיגדע. תופעת הליקוק והחנופה לאחרים לצורכי קידום היא מעשה מגונה, ומי שמסתובב כל הזמן עם הלשון בחוץ הוא לא יותר מאשר כלבלב.
