הדברים אמורים לכל אחד ואחת מאתנו, שיכולים לטעון כי אינם יודעים היכן נמצא משה שממנו יוכלו לשמוע את דבר ה', ועל כן אין להם אלא לסמוך על מה שלבם אומר להם. מן המדרש שציטטנו אנחנו אמורים ללמוד כי כדי לעבוד את ה' באמת, עלינו לבחור דוקא בדרך שהיא קשה לנו. קשה כקריעת ים סוף.
חשבתי על איזה רעיון, להתבונן בו ברשימה השבועית, והתברר שכבר כתבתי עליו בעבר. לא נורא, נעמיק יותר באותו רעיון. בלאו הכי מדי שנה באותו שבוע, האקטואליה חוזרת על עצמה גם אם בפנים אחרות, ואף הפוכות לאלו של אשתקד.
ברשימות מהשנים האחרונות, נקודת הרעיון היתה השוואה בין המערכת השלטונית שלנו לבין המערכת המצרית דאז, המכונה בתורה 'פרעה'. כמו פרעה בזמנו, כך אנחנו היום דבקים בקבעונות החשיבתיים, קונספציה בלע"ז, ושום מכשול אינו עשוי להניע אותנו למחשבה שניה.
המכשולים הם מה שהגדרנו 'מכות חינוכיות'. אנחנו חוטפים כאלה בלי סוף ומתעקשים לא ללמוד דבר. לאחרונה אנחנו "זוכים" לכך שבשכבת המנהיגות, המורמים מעם קורסים בזה אחר זה וממשיכים להתייחס לכל מקרה כאל מקרה פרטי.
אצל פרעה זה נגמר בכך שכל חילו טבע בים סוף. ואיך זה ייגמר אצלנו? על-פי טבע, כמו אצל פרעה. אולי בים התיכון ולא בים סוף, אבל לא נראה לי שמישהו מוכן להתנחם בכך. אלא שאנחנו עם שאינו נשלט ע"י הטבע, ולכן אין ספק שאצלנו זה ייגמר בגאולה האמיתית והשלמה, בהתגלות משיח צדקנו. השאלה היא כמה עוד נסבול עד אז, ולמה לחכות למחר כשאפשר היום לגמור הכל? היום, לגמור הכל? אתה לגמרי מנותק מהמציאות, מתריס כלפי פרקליט האיפכא מסתברא. ובכן, לא טענתי שזה פשוט, אבל בהחלט אפשרי. הנה זה בפרשת השבוע:
אבל לפני כן עוד הקדמה מיותרת, קצרה הפעם: איני מדבר אל שכבת המנהיגות. כל עוד הם משתייכים לשכבה זו, אין סיכוי שיקשיבו לדברים נכוחים. אני מדבר לאנשים פשוטים, כמוני, שרק אצלם יש סיכוי למצוא הקשבה. וההקדמה מיותרת כי כבר אמרתי זאת בעבר לא אחת. בני ישראל מגורשים ממצרים לאחר מכת בכורות ושלושה ימים אח"כ, פרעה מתחרט ופותח במרדף להשיבם לעבדות.
(שמות י"ד) [י] וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה'. [יא] וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. [יב] הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.
(ילקוט שמעוני) ארבע כתות נעשו ישראל על הים אחת אומרת נפול לים. ואחת אומרת נחזור למצרים. ואחת אומרת נעשה מלחמה כנגדן. ואחת אומרת נצווח כנגדן. מהיכן ידע המדרש כי ארבע כתות נעשו ישראל על הים ומה היו הצעותיה של כל אחת מן הכתות? מכאן:
[יג] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה', אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. [יד] ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.
זו שאומרת נפול לים, נאמר להם הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ. זו שאומרת נחזור למצרים, נאמר להם כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם. זו שאומרת נעשה מלחמה כנגדן, נאמר להם ה', יִלָּחֵם לָכֶם. וזו שאמרת נצווח כנגדן, נאמר להם וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן:
ואיך האירוע ההיסטורי הזה מתקשר לימינו אלה? ובכן אם נתרגם זאת לעברית מדוברת, גם אצלנו ניתן לזהות בעם ארבע אסכולות על-פי יחסן לממסד.
האסכולה האחת נוקטת בדרך של נִפּוֹל לים. לא מסוגלים להתמודד עם שיעבוד מצרים של העולם הזה, אז נסתגר לנו בכולל או בישיבה ונציל את נפשנו. את העולם הרי לא נוכל להציל, אז לפחות את עצמנו. השניה טוענת שאין ברירה וצריכים להשתעבד למערכת. נכון שבתורה כתוב אחרת, אבל כרגע זה המצב. השלישית נוקטת בדרך המלחמה; היא תילחם עד אשר תשנה את הממסד מבפנים. והאסכולה הרביעית, זו גורסת שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. אנחנו נתפלל וה' יעשה את העבודה עבורנו. ואיזו היא הדרך הנכונה מבין הארבע? מסתבר שיש דרך חמישית, שעליה איש לא חשב.
מיהו בן-חורין? כידוע, שם ה' הוא בן ארבע אותיות וכל הנבראים נחלקים לארבעה יסודות, אש רוח מים עפר; כל יסוד כנגד אות אחת משם ה'. לפיכך, מתבקש לערוך הקבלה בין ארבע האסכולות השונות לבין ארבעת היסודות, אשר בפנימיות משקפים נטיות אופי שונות. ארבע האסכולות מוצגות במדרש מן הנמוך אל הגבוה, מלמטה למעלה.
האסכולה הראשונה מקבילה לעפר ולאות ה' האחרונה בשם ה', ונטייתה היא להשלים עם המציאות מתוך קבלת עול. בלי חיות ואף תוך נטיה לעצבות ולדיכאון. נִפּוֹל לים של לימוד התורה תוך פרישה מן העולם הזה, ומה שיהיה יהיה. אופייני למיואשים שיסוד העפר חזק בנפשם.
הקבוצה השניה גורסת שמוטב להציל את מה שניתן, נחזור למצרים. זו גישה המקבילה למים שטבעם לזרום בהתאם לאפשרויות הנקרות בדרכם, ותמיד ממקום גבוה למקום נמוך. השלישית המקבילה ליסוד הרוח, ששה לקרב ולכאורה זו גישה יותר חיובית, אבל היא מונעת ע"י הנטיה לעשות רוח, ולא בהכרח מלחמות ה' הן העומדות בראש מעייניה. יוצאים להלחם כי אוהבים פעילות...
והכת הרביעית כנגד האש, מציעה לכולם: נצווח כנגדן. אין לנו כח להלחם בעוולות העולם הזה; כל שאנחנו יכולים לעשות זה להתפלל, וה' יעזור. לכאורה, זו המדרגה הגבוהה ביותר, אש הדבקות בה'. אבל גם קבוצה זו נוטה לכך מצד טבעה ולא מתוך בירור מהו רצונו האמתי של ה'.
ארבע כתות וכל אחת מציעה את דרכה למשה. משה דוחה את כולן כפי שראינו במדרש. ברור לו מה אין לעשות, אין להיסחף לפעולה בעקבות נטיות הלב, אבל עדיין לא ברור לו מה כן צריכים לעשות. הוא מבקש הוראות מלמעלה, ומקבל:
טו וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.
יצאתם ממצרים למטרה מוגדרת (שמות ג' י"ב): בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה. אסור להתעכב בדרך, צריכים למהר להר סיני.
הקושי ליישב בין דרישות התורה לבין מציאות העולם, מניב רעיונות שונים הבאים לידי ביטוי בדבריהם של נציגי ארבע הכתות שמביא המדרש. אין ספק כי כל ארבע הכתות מתכוונות לטוב. כולם רוצים לעבוד את ה' ורק מתלבטים בשאלה מהו המעשה הנכון לעשותו במצב הקשה שאליו נקלעו. לשאלה זו כל אחד משיב בהתאם לנטיות לבו.
אלא שנטיות הלב, גם אם מתכוונים לשם שמים, לא בהכרח יובילו לדרך הנכונה, כי לעולם אין לדעת אם הפתרון שנראה נכון, מקורו בנפש האלוקית או שמא בנפש הבהמית.
כדי להיות בטוחים, יש לשמוע את ההוראות ממשה שמביא את דבר ה', והוא מביא פתרון שלא עלה בדעתו של איש: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעו.ּ אל תוך הים. ללמדנו כי לעולם הפתרון שנראה קל ופשוט - אינו כזה באמת; אינו פתרון כלל. והפתרון האמתי קשה מאד לעיכול.
הדברים אמורים לכל אחד ואחת מאתנו, שיכולים לטעון כי אינם יודעים היכן נמצא משה שממנו יוכלו לשמוע את דבר ה', ועל כן אין להם אלא לסמוך על מה שלבם אומר להם. מן המדרש שציטטנו אנחנו אמורים ללמוד כי כדי לעבוד את ה' באמת, עלינו לבחור דוקא בדרך שהיא קשה לנו. קשה כקריעת ים סוף.
כאמור זהו מהלך קשה ביותר; הוא מנוגד לגמרי לטבע האנושי, ובכל זאת הוא דרוש, כי זו הדרך היחידה להשלים את המהלך של יציאת מצרים. ומי שמצליח לפעול בנפשו את קריעת ים סוף, זוכה גם להמשך (פרק ט"ו): [א] אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַה', וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
נראה שהגענו כבר לשלב בו המיאוס מן הממסד גבר כל כך, שכבר לא ממש קשה לקיים את ציווי ה' למשה: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעו. אל הגאולה האמתית והשלמה.
הממסד הזה, שנדבכיו קורסים בקצב מתגבר והולך, כבר נמאס על רוב ככל העם, ודומה כי אין עוד איש התולה בו תקווה לשיפור כלשהו. יותר ויותר שומעים אנשים הכמהים למנהיג אמתי שיעשה סדר. לא כולם יודעים לזהות שמדובר במשיח בן דוד, אבל גם הזיהוי יגיע בלי ספק. ואז, בלי ספק, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
