ההצלחה העיקרית ואף היחידה של מלחמת לבנון קיץ 2006 התבטאה בחיסול היכולת הטילים לטווח בינוני של החיזבאללה, אלו שיכולים לפגוע גם במרכז הארץ.
הכישלון העיקרי של מלחמת לבנון קיץ 2006 הוא בכך שנמנעה הפצצת תל אביב. אם מיליון תושבי ישראל נסים על נפשם מפחד 4,000 פצצות שנחתו על ראשם, זה בסדר, לא נעים, אבל לא נורא. אם תושבי גוש קטיף ספגו 5000 פצצות בתוך שנתיים זה באמת לא נעים, אבל באמת לא נורא, כי זה מצדיק את גירושם מעל אדמתם. אם הפריפריה של מדינה בגודל של בול דואר סובלת מהזנחה, חוסר תעסוקה, הפקרה ביטחונית אישית חברתית וכלכלית זה לא נעים אבל לבטח לא נורא.
מלחמה אמיתית מוכרזת רק כאשר המרכז, מאשדוד עד נתניה, מותקף. הפקרות אמיתי היא רק כאשר יש פגיעה כלכלית וחברתית במרכז, או בלב המרכז, מהרצליה ועד ראשון. בזמנו דרש פרס מן הערבים שיצמצמו את מלחמת הטרור שלהם ל"שטחים" ורק כאשר נרצחו שלושים יושבים לסדר בנתניה, הוחלט על חומת מגן.
אם מישהו חושב שנאסראללה לא מבין את זה הוא טועה. נאסראללה ידע גם ידע כי כל עוד הוא איננו נוגע בתל אביב הוא מובטח מפני פגיעה, אירגונו מובטח מפני חיסול, ויכולתו להתעלל ביהודי הפריפריה לא תיפגע כהוא זה. ואולי זו הסיבה שחיל האוויר "הצליח" למנוע את השיגור על המרכז, וכשל בגדול בהגנה על הצפון ועל הדרום.
"ההצלחה העיקרית" היא סימפטום לכישלון הגדול, הכישלון של ערבות הדדית. הכישלון שלא להבדיל בין דם צפוני לדם צפתי, בין רכושו של פרס השמור כדבעי לרכושו של דרומי שנאלץ להתגונן גם מפני הערבים וגם מפני פרקליטת מחוז דרום. ביום שבו הערבים יבינו כי כל ישראל ערבים זה לזה, אבל באמת, תבוא הגאולה האמיתית.
