המשטר הדמוקרטי מבוסס על רעיון האמנה החברתית. המושג עוצב על-ידי גדולי הפילוסופים המדיניים במאות ה-17 וה-18, והוא מתאר מצב שבו האזרח מסכים למלא חובות למדינה שבה הוא חי - לשלם את מיסיה ולקיים את חוקיה, ובתמורה לקבל שירותים מהמדינה, בעיקר ביטחון אישי.
מובן שאם האזרח מפר את חובתו למדינה הוא ייענש, ומובן לא פחות שאם השלטון מפר את חובותיו לאזרח הוא יוחלף. אבל קיימת אי סימטריה מהותית. כשהפרת האמנה מבוצעת על-ידי האזרח, תגובת המדינה היא מהירה, כי הכוח של רשויות המדינה עומד לרשותה לשימוש מיידי. מה שאין כן כאשר ההפרה מבוצעת על-ידי המדינה. לוקח זמן רב עד שהאזרח, בהתאגדות עם אזרחים נפגעים רבים אחרים, מחיל את כללי האמנה על המערכת השלטונית.
מהפכת האינטרנט אומנם נותנת אפשרות לאזרחים להתאגד נגד הממסד בקלות רבה יותר מבעבר, ודוגמא לכך ניתן למצוא לפחות בשתי עצומות אינטרנטיות למען דרומי, אך עדיין יכולתו של האזרח להגיב להפרות האמנה מצד הממסד מוגבלת הרבה יותר. אם כן, מה על האזרח הנפגע או הנעשק לעשות עד שמנגנון התיקון של החברה יעניק לו את הביטחון המגיע לו?
אם האזרח הוא חוואי שמתפרנס מעמל כפיו, שציודו ורכושו נגנבו והושחתו פעם אחר פעם על-ידי אנשים שפיתחו נורמות של חיים מחוץ לחוק, אנשים שאינם נרתעים לפגוע גם בנפש, אם אתה אזרח ששמו שי דרומי לדוגמא, אתה נאלץ לישון בדיר עם נשק להגנה עצמית צמוד אליך.
ההתנכלות החוזרת ונשנית לדרומי איננה חריגה. ממלכת הפשיעה הבדואית בנגב על הבנייה המאסיבית, גזילת אדמות המדינה, הפרוטקשן, אין-ספור הפריצות בבאר-שבע ושוד הדרכים בציר דימונה באר-שבע, הפכה לעובדה קיימת זה מכבר.
במדינה מתוקנת אזרחים לא ישנים ברכבם ולא בדירם, בדיוק כפי שלא ישנים בבנקים בכדי לשמור על כספם. במדינה שאמנתה החברתית לא השתבשה, לא מצפים מאזרחים לישון בחדרי ביטחון במשך שנים כי ירי טילים מטווח קצר הפך לנורמה, משום שאנשי הצבא עוסקים בפתרונות מדיניים במקום לעסוק בתחומם - הענקת ביטחון. נורמות מקולקלות אלו מצביעות על כך שבישראל, אותה אמנה חברתית, הבסיסית ביותר לדמוקרטיה מתחילה להיפרם.
יש לקוות שבית המשפט יעשה צדק עם שי דרומי, אבל מה יהיה על החברה כולה? על כל אזרח מוטלת החובה לקחת אחריות, לתקן את המעוות ולחזק את האמנה בתחומים השמורים לאזרח. עד שזה לא יקרה, כולנו נמשיך לישון בדיר. כולנו שי דרומי.
