לא נעים להודות שטעינו, אך עוד פחות נעים להודות שאנו לא מספיק ישרים ואמיצים להודות על הטעויות שלנו. קראתי את פסק הדין שוב ושוב. חיפשתי בו ובכל סביבתו איך לקשור את הביניש הזו לקונספירציה. הנחתי אותו בצד וקראתי אותו שוב בראש רענן לאחר כמה ימים שוב ושוב.
ולבסוף נותרתי ללא שום ספק: ההרשעה כלשעצמה סבירה על-פי כל מבחן - משפטי או נורמטיבי - המסר הנורמטיבי של פסק הדין ראוי, ההכפשה של המתלוננת, גדי שמני ויוחנן דנינו במהלך המשפט היה בזוי, והבעיה הגדולה ביותר היא שהפושעים הגדולים באמת בפרשה הזו (ובראשם התקשורת, התובעת והשופטים עצמם) ימשיכו בפשעיהם החמורים יותר מהנשיקה המגונה הזו, כי מזוז מפחד ולא יעז להתעסק איתם.
שאלה נפרדת וחשובה היא, אם את הנורמה הראויה הזו חייבים היו להתחיל ליישם דווקא - ושוב פעם - כנגד שר שניסה להעיז ולטהר את מערכת המשפט מנורמות השחיתות שבה היא מנוהלת, והאם בחברה מתוקנת ראוי לחולל מהפכה דרמטית שכזו בגישת האכיפה בלי שהציבור כולו - ובראשו נבחרי הציבור - מוזהרים תחילה כי "הממזרים שינו את השיטה".
•
האם חווינו כאן דה-ז'ה-וו של להיטות יתר, והפעם של אוייבי רמון? אכן, היתה כאן ועוד איך להיטות יתר של כמה מ"אוהבי" רמון לזמבר אותו. אך האם להיטות יתר היא בהכרח דבר פסול כשהיא חושפת אמת, פוגעת באשמים האמיתיים ולא מחפה (כמו שראינו בפרשה האחרת) על פושעים אחרים? נהפוך הוא! יבורכו כל להוטי-היתר במלחמתם בפשיעה, בפושעים ובביעור הרע מקרבנו, כי בלהט שלהם הם מאירים במעט את החשיכה הזו.
•
האם הושפעו מהלכי התיק השפעה ממשית מפזילה של חלק נכבד של המעורבים לטובות הנאה מביניש בתמורה לסיכולו של רמון? כן כן, הפזילה לטובות הנאה מתוצאת הפרשה זעקה כאן מהחוקרת הראשית בפרשה (המעוניינת להתמנות לשופטת לאחר שמהמשטרה היא התפוטרה) ועד השופטת הראשית (שעניין קידומה למחוזי נקבע -איזה צירוף מקרים - לאחר מתן פסק הדין בעניין רמון).
אך האם צירוף המקרים הזה מצביע בהכרח על זה שביניש הזמינה גם במקרה הזה הרשעה מפוברקת לקידום אינטרסים אישיים שלה? ממש לא. העובדה שההרשעה משרתת במקרה את דורית ביניש, איננה מחייבת להעדיף את הטענה שההרשעה שיקרית על פני הטענה שדורית היא פשוט ברת מזל. אני לא מציע לאף אחד להירדם בשמירה על חולשותיה של דורית ביניש ונטייתה הכרונית להפר את החוק כדי לשרת אינטרסים אישיים ופסולים שלה. בעניין זה היא הוכיחה עבריינות רצידיביסטית של ממש. אבל בהחלט לא להתפתות לטפול עליה גם מה שלא ראוי. לאוייביה יש מספיק חומרים לכתב אישום והרשעה מוצדקים גם בלי להיזקק להאשמות שווא.
•
האם היה כאן ניסיון בזוי ופסול מצד בכירי שלטון החוק ובראשם ביניש להשפיע שלא כדין על השופטים והכרעת הדין? בוודאי. וזה היה נורא. התקשורת הורעלה מיחצניו של רמון, אבל גם מכתבלבי החצר של שליטי שלטון החוק. לשיא זה הגיע בנאום הזה של ביניש ובו הנחיות לשופטים ממש שלא יעיזו לסטות ימינה או שמאלה. אבל אי אפשר לנתק את האמירה הפומבית הפלילית הזו שלה מהמצוקה שהעיסוק התיקשורתי בפרשה הזו דחף אותה אליה. רמת ההיסטריה התקשורתית בתיק הזה יצרה סיטואציה שבה אילו רמון היה מזוכה, זה היה מחייב פיטורים מיידיים של מזוז ושנדר ולגיטימציה נוספת להדיח את ביניש ולבחור נשיא שיש לו גם יושרה וגם כישורים לכהונה שכזו ולא רק היסטוריה של יחסים אישים חמים עם הנשיא לשעבר של בית המשפט והנשיא לעתיד של המדינה. ועל כן, את נאום ההנחיה הפסולה של ביניש הייתי פוטר בשל הגנת הכורח שהיא -כמו כל עבריין אחר- רשאית להנות ממנה. התקשורת הכניסה אותה להיסטריית מגננה בלתי חוקית בעליל, והיא נלחמה על חייה ממש. בנסיבות שכאלה, אסור לשפוט אדם על המעשים שהוא עושה כדי לחלץ את עצמו משואה.
ולגופו של פסק הדין, להלן נימוקי:
מעשה מגונה? הלורד ויגמור נוהג היה לומר, כי אנשים מכובדים אינם מתווכחים על עובדות. שופט מקצועי, מתעלה מעל יצר הרכילות הזול, ובורח מההפרעה הנפשית המתיימרת לייחס לעצמו סגולות נבואה, כישוף וראיית הנסתר.
לשופט בשר ודם אין כל מיומנות ויכולת לזהות אומרי אמת ושקר, וניסיונות ההונאה הפתטיים של שופטים לנסוך איצטלה של אמינות לקביעותיהם בכך שהם ניתלים בסתירות בעדות, או כבישת עדות, או מתוך שקר של עד בנושא אחד להסיק שכל מה שהוא העיד הוא שיקרי מעידים שהשופט עצמו הוא במקרה הטוב טיפש, ובמקרה הרע - שקרן בעצמו. כך גם לגבי עיקביות בעדות כ"הוכחה" לאמינות. שקרן יכול להיות עיקבי, דובר אמת יכול -וטבעי - שיהיה מבולבל, עדים - ובמיוחד הנוגעים בדבר - נוטים להגזים ואפילו לשקר באלמנטים מסויימים בתקווה שהשופטים יתפשרו על הגירסה האמיתית המופחתת, וכך הלאה (ראה מסה נפרדת שכתבתי בנושא קביעת מהימנות עדים) וזה לא אומר שהחלק האמיתי שהיה כלול בעדותם נפסל - משפט פלילי איננו משחק רולטה אלא חייב להיבחן לגופו של כל עניין, ותת-עניין.
וחזרה לענייננו: בפרשה הנדונה ישנם די והותר אלמנטים שאינם שנויים במחלוקת בין הנתבע למתלוננת, ואשר על פיהם ניתן וראוי היה לקבוע את אשמתו של חיים רמון בביצוע מעשה מגונה ללא כחל וסרק.
קריאת פסק הדין מלמדת על עיסוק מופרז של השופטים התחתונים בטפל, מאמצי יתר מביכים חוזרים ונישנים ומעוררי ספק חמור ביושרתם של השופטים, לכוון את נוסח פסק הדין כך שלא ניתן יהיה לתקוף אותו בערעור (שאפילו אם במחוזי ישבו שופטים מפגרים במיוחד, שלא יפספסו חלילה את הטקטיקה של ביסוס ההרשעה על קביעות מהימנות ולא על קביעות משפטיות הניתנות לערעור), והחמצה חמורה של ההזדמנות הראויה לנצל את המשפט הסנסציוני הזה להעביר מסר נורמטיבי ממשי, רציני, מקיף, ונוקב. הן בגנות עושי המעשים המגונים, והן לחיזוק אומץ הלב של השוקלות לעבור את האונס התקשורתי המשפיל שעברה במקרה הזה המתלוננת בתמורה לתלונה לגיטימית כנגד מעשה מגונה.
במקום שבו יש לשופט אפשרות לקבוע מצאים על-פי עדויות מוסכמות, אסור לו ללקות בשיגעון הגדלות ולהתיימר לקבוע דברים שמעבר לכך לגבי אמינות עדים ועדויות ולפגוע שלא לצורך ושלא בצדק ובלי שום בסיס עובדתית בכבוד המתדיינים והעדים, ובשמם הטוב.
בפרשה הנדונה לא היתה מחלוקת על העובדה כי שר משפטים בן חמישים ושש נישק בפה קצינת צה"ל בת עשרים ואחת אשר שירתה בלשכת ראש הממשלה.
כן בהסכמה, לא בהסכמה - חולה הנאשם שמבסס על כך את הגנתו וחולים יחד איתו השופטים שגם הם סבורים שזה מה שמגונה ולא המעילה של השר בחובות מעמדו והמעילה של המדינה בחובתה להגן על חיילת מפני שבי בקיסמם של בעלי השפעה מפורסמים, אפילו אם היא "מסכימה" (כלומר נכנעת).
די בעובדה הזו לבדה כדי לקבוע בפשטות כי זה - כשלעצמו ויהיו הנסיבות אשר יהיו - מעשה מגונה. גם אם זה יפליל אחרים שהם יקירי שליטי שלטון החוק כגון שמעון פרס, וגם אם זה יהיה כרוך בסיכון שערכאת הערעור תקבע שהנורמה הזו לא מקובלת עליהם. על הורים השולחים את בתם לצבא להיות בטוחים שהבת שלהם לא הופכת למזרון של העולם הבכיר שהיא נחשפת אליו על כורחה. בין אם היא עושה זאת מרצונה "החופשי" כמו שמרביתן כן עושות - קשה לראות איך השופטים העיזו לראות אפשרות לרצון חופשי של חיילת בפני שר אפילו היתה מסכימה - וקל וחומר כשהיא עושה זאת כתוצאה מניצול השררה להלך עליה קסם ולסחוט ממנה אקטים מיניים למיניהם.
אלמנט ה"מגונה" וה"בכפייה" מתעורר אוטומטית כחזקה מהבדלי הגילאים, חובת המשמורת האבסולוטית ואשר אינה ניתנת להנחות ועיגולי פינות של המדינה על הפיקדון (החיילת) שההורים הפקידו בידיה, מהמיקום - משרד ממלכתי והבכיר שביניהם, התיזמון - ערב יציאה למלחמה, למעמדו הרישמי המחייב של שר ונושא משרה בכירה, ולנסיבות הענין כולו. פלירטוטים בין שר לחיילת זה לא משהו ששופט צריך לבטל את זמנו בעיסוק טפל רכילותי וזול כדי לקבוע אם הוא מאמין לזה או לא. להסכמת הצדדים אין בכלל משמעות ומצער שבית המשפט נתן ידו להפקרת חיילות לזרועותיהם של שרים כשהתחמק מהקביעה הנורמטיבית החד-משמעית הראויה ובחר במקומה לעסוק בשטויות והבלים המתאימים לשיח עובדות המזנון שהעידו בסוף ולא לשלושה שופטים שאמורים להיות מכובדים.
הקביעה הזו היא שהיתה צריכה לצאת מבית המשפט, ולא העיסוק המטופש בטפל... אם הנשיקה היתה בפינה הזו של החדר של טורבוביץ' או בפינה האחרת של החדר, אם היא היתה מלווה בכוונה רצינית שיבוא איתה לקוסטה ריקה או בהיעתרות "טבעית" של השר-הנאשם לחיזוריה של החיילת. אם נתנה לו מספר טלפון בגלל שהרגישה כך או אחרת, אם המצלמה אחרי הנשיקה היתה על השולחן או בידיים של איזו סימה, או העיסוק הפסול במנהגי החיזור של המתלוננת כלפי בכירי לשכה אחרים.
בעיסוקם בטענת ההגנה הפסולה והמעוותת של הנאשם ("החיילת הסכימה") הוכיחו שלושת השופטים כי הם לוקים באותה תפיסה מוסרית פלילית, פסולה, לקויה ומעוותת של הנאשם עצמו, והעניקו במשתמע לגיטימציה למעשה נפסד, פסול ומגונה בעליל של כיבוש חיילות המשרתות במשרדי ממשלה על-ידי שרים ועובדי ציבור בכירים "בהסכמה". (הנמלה הסכימה להישכב למרגלות המכבש...).
אוי לה למדינה שבה שלושה שופטים מכשירים מעשי זנונים של חיילות "בהסכמה" ומכשירים כהונה של שרים מבוגרים למרות סף הפיתוי הפסול, המעוות, הנמוך ומשולח הרסן שלהם. מה ילינו אותם שופטים חולניים על שחיתות אם הם מכשירים בעצם העיסוק בשאלת ההסכמה במקום באיסור המוחלט לפיתוי בידי נערות אשר הוכנסו ללוע הארי בכוח חוק גיוס חובה? מה הבעיה לחמאס או לאירן לרכוש את נאמנותו של שר פרחח וחסר עכבות שכזה תמורת מאה דולר לזונה בנסיעה הראשונה שלו לחו"ל?
לכאורה, לאור החד-משמעיות של המסר הבסיסי הזה, מיותר לעסוק בכל המסביב של פסק הדין הזה, שהרי כידוע - פסק דין שהוא ארוך ומפותל מלמד שאין לשופט עובדות מוצקות להסתמך עליהן, ופתלתלותו מהווה ספק בפני עצמו.
עם זאת, לאור חשיבותם הציבורית של הנושאים, אפרסם בהמשך את הכרעת הדין הפרטית שלי לגבי הנושאים הבאים:
• עדות המתלוננת (גם בעיני היא מהימנה ואיכותית ולא נגועה בשום קונספירציה, גם בלי להיזקק למלאכותיות של טיעוני השופטים).
• עדותו של חיים רמון (אשר לדעתי רק שופטים רמאים יכלו לקבוע כי כולה היתה שיקרית).
• מהלכי גדי שמני (צל"ש!).
• מהלכי ועדות מירי גולן (אם מזוז לא מגיש נגדה כתב אישום - הוא עובר עבירת מעילה והפרת אמונים. את נורמת החקירות של עבירות זוטרות באמצעות מעשים פליליים החמורים הרבה יותר מהעבירה המקורית יש לבער במעשים ולא בקריצה נוסח שנדר מימי מח"ש האפלים, שמשמעותה שותפות לדבר עבירה!).
• מהלכי ועדות יוחנן דנינו (צל"ש!)
• סתירות, פירכות, חובבנות ועליבות הנוסח של פסק הדין והדרך שבה השופטים (שלושה!) חוטאים למחוייבותם לפסוק דין במקום לפרסם פסק דין שאינו אלא טוקבק זול...(פסק הדין הרדוד הזה יקרוס בערעור בשל פגמים משפטיים חמורים שנפלו בו, מה גם שבמחוזי יש סיכוי נמוך שיימצאו שלושה שופטים כמו אלה שבשלום, שהקריירה שלהם תלוייה כל כך בדורית ביניש).
• דורית ביניש וטענת הקונספירציה (קישקוש. ברת מזל! הא ותו לא).
• חקירת המשטרה לרבות הנסיעה לחו"ל והעימות בווידאו (ראויה ועוד איך, למרות אי אילו פגמים לא מהותיים!).
• העבירות הפליליות של התובעת בתיק, לרבות פסלותה והחובה להקיא אותה מהפרקליטות ויפה שעה אחת קודם.
• התנהלות התקשורת (שבניגוד לטענה המסולפת, המגמתית והחד-צדדית של השופטים - הונעה באופן פלילי ופסול גם על-ידי התביעה ולא רק על-ידי הצד רמון) וחובתו של היועמ"ש לקיים את הנחיות פסק הדין להעמיד לדין את כל העיתונאים ועורכי העיתונים שביצעו כאן עבירות סוב-יודיצה וניסיון להשפעה בלתי הוגנת על מהלכי משפט, אבל את העיתונאים מטעם שני הצדדים!
• התנהלותו של מזוז (לדעתי הוא לא היה מגיש כתב אישום אילו לא היה נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית כנגד בעלי העניין בתיק, אך טוב שלחצו, וטוב שהוגש וטוב שהורשע - רק חבל שהשופטים הגיעו כל כך רחוק אבל טעו בדרך).
• פסלותה של השופטת חיותה כוחן מלדון בתיק בשל טובת ההנאה שהיא מצפה מבעלת העניין העיקרית בהרשעה, ביניש, לקידומה (ואדגיש כי אין זה מחייב קונספירציה, אלא הטייה אנושית הכרחית, ולו רק בתת המודע לרצות את מי שגורלך בידיו).
• המסקנות האופרטיביות המתחייבות מפסק הדין כלפי הנוגעים בדבר, לרבות רמון עצמו.(בית המשפט לערעורים חייב יהיה לזכות אותו, כי בטימטומם ובצימאון הדם והחד מימדיות שהפגינו השופטים הם פשוט לא כללו כלל הכרעה כדין במרכיב העיקרי המתחייב על-פי דין: המנס ראה של הנאשם)- ובעיקרם, החובה להקיא מהשירות הציבורי את שלושת השופטים האלה, אשר ביזו בפסק דינם את בית המשפט, המיתו שואה על שיירי אמון הציבור במערכת המשפט, הוכיחו מגמתיות חד מימדית, סילוף ושקרנות כרונית, בורות ובערות משפטית, ואת כל המרכיבים המכוערים והנאלחים של משפט מכור, מגמתי ומסולף בעליל. המעשה שלהם היה הרבה יותר מגונה מהנשיקה הסתמית הזו, ואת ניזקם יסבול ציבור רחב יותר שנים רבות יותר ונזק חמור הרבה יותר מזו של נשיקה.
בהקשר זה לא אוכל לסיים מבלי לצטט מתוך מאמר נפלא של עו"ד יראון פסטינגר:
"עיון מעמיק יותר בפסק הדין בעניינו של חיים רמון, מעלה מחשבות נוגות. סביב אירוע בלתי ראוי, שנמשך שניות בודדות, שספק אם הוא בכלל פלילי, נבנו תלי תלים של פרשנויות וקביעות עובדתיות. בית המשפט לא חסך במילים מחיים רמון, וגינה אותו בכל דרך אפשרית. המתלוננת, לעומת זאת, קיבלה את כל התשבוחות והסופרלטיבים האפשריים. לכל תמיהה באשר להתנהגותה נמצא פתרון: אם אמרה "אני לא יכולה לעמוד בפניך" - אזי מדובר ב"שיחה ידידותית", ולא בפלירטוט, אם התחבקה איתו תוך שהיא נצמדת אליו (שלא לומר נמרחת עליו) כפי שהוצג בתמונות - אזי עדיין מדובר במחווה ידידותית נטולת כוונות מיניות. אם, לדבריה, היו לה "דמעות בעיניים" לאחר אירוע הנשיקה, ואין הדבר ניכר בצילום השלישי - אזי מדובר בדמעות במובן הנפשי. אם נתנה את מספר הטלפון לרמון לאחר הנשיקה - היתה בהלם ותפקדה כאוטומט, ועוד כהנה וכהנה.
כל טענה הנשמעת מפי רמון נדחית בשקר וכל עדות מטעם עדיו הינה "אינטרסנטית", "שקרית" או "תמוהה". עדויות התביעה, לעומת זאת, הן לעולם מהימנות, אמינות ורמות מעלה. רמון יוצא מפסק הדין כשטן במלוא מובן המילה. שקרן, מתוחכם, מתחכם, "מעוות ומסלף את העובדות", "לא דבק באמירת אמת", "עבריין מין", שלא לומר סוטה מסוכן... והכל, כאמור, בשל אירוע שניתן היה גם לפרשו כאי הבנה מצערת. נראה כי המגמתיות והחד-צדדיות העולה מפסק הדין, משקפת זרמים עמוקים יותר במערכת המשפט. כך, למשל, סברו השופטים הנכבדים כי "אמירות שלכאורה מצביעות על גישה עוינת לנאשם, כגון: "...האיש הזה ימנה את נשיא בית המשפט העליון..." שוכנענו... כי לא נאמרו דברים שכוונתם קביעת עמדה שלילית מוקדמת כלפי הנאשם." ... ממש כך, לא פחות.
...
הרטוריקה הקיצונית, הצבועה בצבעי שחור-לבן, המאפיינת פסק דין זה, מזכירה ימים אפלים ומתאימה יותר לפסקי הדין שנכתבו ע"י השופטים הסובייטים בתקופת הטיהורים של סטאלין, תחת עינו הפקוחה של התובע אנדריי וישינסקי, שם הורשעו הנאשמים בחבלה במהפכה הסובייטית בצד עבירות מין ופדופיליה".
ולמי שמתקשה לעכל, מו הראוי לקרוא את הדברים שוב ושוב: "הרטוריקה הקיצונית, הצבועה בצבעי שחור-לבן, המאפיינת פסק דין זה, מזכירה ימים אפלים ומתאימה יותר לפסקי הדין שנכתבו ע"י השופטים הסובייטים בתקופת הטיהורים של סטאלין, תחת עינו הפקוחה של התובע אנדריי וישינסקי, שם הורשעו הנאשמים בחבלה במהפכה הסובייטית בצד עבירות מין ופדופיליה".
ואידך זיל גמור!
