לפועה שלו תורן זכויות רבות בשירה העברית, הן כמשוררת והן כמתרגמת, וספרה החדש הוא משב רוח מרענן. לרגע נדמה היה שהשירה הרזה והשדופה כיסתה כל חלקה טובה, והנה לפנינו ספר שירה רווי בשירים שכה אהבנו בעבר, שירים ספוגי יופי, אסתטיקה, חכמה ועדנה.
"לאהוב עד כלות
בפרוס חרמש ירח
למנות אט אט
פעימות הלילה בעורקים"
(עמוד 16)
הלילה והטבע מתמזגים בעורקים, והאהבה האנושית זורמת בעדינות ומקבלת נופך מ" תנומת הכוכבים" ומ"יקיצת הצפרים". ההוד והיופי מזכים אותנו בחוויה טוטאלית, אהבה עד כלות.
גם השירים לאהוב שהלך לעולמו ספוגים חסד ורחמים, גם כשהעצב רווי בדידות כואבת. כך לדוגמה, סיום השיר "בהנץ אהבתנו" כאשר היא נזכרת במשורר רוברט בראונינג הקורא משיריה של אהובתו המתה:
"ישב וקרא את שיריה/ סונט אחר סונט/ ומה אעשה אני כעת?" (עמוד 18)
אהבתה של פועה שלו תורן לציפורים אינה יודעת שובעה. בתמונות מעולם הציפורים היא מצליחה לחדור לעולמן של בנות הכנף ויותר מכך, לעולמם של האוהבים.
"אהבתך בי - כספר בהיכל
אך מה אעשה לה לאהבתי
המתייפחת בין השמשות?
מה אעשה ביונת לבבי
החובטת בכנפיה
על חלון נשמתי?"
(עמוד 54)
וכך בשיר אחר:" בשמי עיניך הגבוהים/ היש עוד צפורי תקווה" (עמוד 56).
הציפורים הן שגרירות האהבה, מטפורה עדינה וספוגת יופי: "ארצות בהן מתה האהבה/ נפלו צפרים משמים/ ככדורי ברד/ נפחו נשמתן/ קפאו כיהלום/ קפאו/ באין קרן אהבה/ אין גם אחת" (עמוד 58).
האהבה הרומנטית התמימה, האהבה המגיעה עד מיצויה ועד כוללות היא המלווה את הספר, והשיר הבא הוא אלומת אור להבנת הספר:
שִׂימֵנִי עַל לִבְּךָ
"שִׂימֵנִי עַל לִבְּךָ כְּחוֹתָם
מִתַּחַת לָעוֹר,
בֵּין עוֹרְקִים וּוְרִידִים
אֶזְרֹם בְּךָ כַּדָּם;
מִתַּחַת לָעוֹר, בַּדּוֹפֵק הַחַם
שִׂימֵנִי חוֹתָם.
שִׂימֵנִי עִם כָּל הַדְּבָרִים
שֶׁנּוֹטְלָם יוֹם יוֹם הָאָדָם -
הָאֲוִיר וְהַמַּיִם וְהַלֶּחֶם הֶחָם.
עִם כָּל הַמִּלִּים הַקְּטַנּוֹת
לֹא נֵדַע רֵאשִׁיתָן, עִם כָּל הַתְּשׁוּקוֹת הַגְּדוֹלוֹת
לֹא נֵדַע אַחֲרִיתָן.
מִתַּחַת לָעוֹר, בַּדֹּפֶק הַחַם
שִׂימֵנִי בְּלִבְּךָ חוֹתָם."
לפועה שלו תורן מחזור שירים היוצר דיאלוג - שירים שבהם היא מתכתבת עם משוררים ומוסיקאים. כך השיר הנפלא על אהבת קלרה שומן ("קלרה שפסנתרה פתוח/ שלבה קרוע/ עודנה מחזיקה" - עמוד 19), השיר המיסטי, העטוף אווירה מרוחקת, על אריק סאטי ("להביט זה בזו מרחוק / כמו שאלה ענוגה" - עמוד 23) או השיר החכם לנשמת המשורר ק'א ברתיני:"תמוליך לא דהו/ ולא כנר פתאום כבו/ לאורך הימים, לאורך המים/ עוד שירך מתנגן"- עמוד 37).
ויש גם שירים שבהם אנו מוצאים את המשוררת צוללת לעולמם של הציירים האימפרסיוניסטים והנה היא רואה עצמה חלק מן היצירה :"אני גבירה בלבן/ שירדה מבדיו של קלוד מונה/ אני יוצאת מתוך התמונה/ אל המציאות/ בשמלת מלמלה ובשמשיה לבנה" ( עמוד 25 ) ואכן התמונה "נשים בגן", ציור מפורסם של מונה מופיעה על שער הספר. השיר בשלמותו מקסים:
גְּבִירָה בְּלָבָן
אֲנִי גְּבִירָה בְּלָבָן
שֶׁיָּרְדָה מִבַּדָּיו שֶׁל קְלוֹד מוֹנֶה.
אֲנִי יוֹצֵאת מִתּוֹךְ הַתְּמוּנָה
אֶל הַמְּצִיאוּת
בְּשִׂמְלַת מַלְמָלָה וּבְשִׁמְשִׁיָּה לְבָנָה
יוֹצֵאת אֶל הָעִיר וּשְׁאוֹנָהּ
עוֹמֶדֶת תּוֹהָה:
הֵיכָן כָּל הַכִּרְכָּרוֹת
הֵיכָן הָרְגִיעָה
וְהַגְּבִירוֹת הַנָּאווֹת?
לְאָן מְמַהֲרִים כֻּלָּם?
מִתְחָרִים עִם הַזְּמַן, עִם עַצְמָם,
תָּמִיד עֲסוּקִים
וְדַעְתָּם פְּזוּרָה.
אֲנִי יוֹצֵאת בְּשִׂמְלַת מַלְמָלָה
וּבְשִׁמְשִׁיָּה לְבָנָה -
גַּם אֲנִי גְּבִירָה עֲסוּקָה,
עֲסוּקָה מְאוֹד,
שֶׁיָּרְדָה מִן הַתְּמוּנָה
רַק לְשָׁעָה קַלָּה
לְהִתְהַלֵּךְ בָּרְחוֹב.
אֲנִי גְּבִירָה עֲסוּקָה מְאוֹד
עֲסוּקָה בַּשֶּׁקֶט
וְעָלַי לַחֲזֹר אֶל הַתְּמוּנָה
הַתְּלוּיָה בְּבֵית הַנְּכוֹת,
אֶל דֶּשֶׁא יָרֹק וְשִׂמְלַת-נְקֻדּוֹת
אֶל צֵל שִׁמְשִׁיָּה בְּטִיּוּל עֲלֵי חוֹף.
אֲנִי נֶעֱצֶרֶת רַק לִשְׁנִיּוֹת אֲחָדוֹת
וְאֵין לִי פְּנַאי לִמְהִירוּת
עָלַי לַחֲזֹר אֶל הַתְּמוּנָה -
אֶל אַהֲבַת הַזְּמַן הָאָבוּד
אֶל שְׁבוּעַת-אֱמוּנִים
שֶׁל תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
פועה שלו תורן אכן יצאה מן התמונה, אבל עולמה הקסום והציורי, עולמה המוסיקלי, מלטף אותנו ואנו חשים חלק מעולם דמיוני, פנטסטי, קסום ומלא יופי.