עם שוך ענני מלחמת לבנון השניה מתבררים כמה דברים. ב"ספינת המלחמה" הלאומית שלנו יש בעיות תפקוד בחדר המנועים, במערכת הנשק והמכ"ם, אבל בסה"כ ממשק האנשים והאמצעים מתפקד. יש להוריד חלודה, אך כך זה תמיד בצבא שמזמן לא נלחם במערכה. דבר זה מעודד.
אנשים יודעים מה לעשות בתחום הטקטי והם נחושים להגן על המדינה כשהם מזהים אירוע צודק וחיוני כפי שמלחמה זו היתה.
אבל ב"ספינת המלחמה" הלאומית שלנו היתה תקלה על גשר הפיקוד, חלק מהאנשים לא הופיעו, חלקם נצמדו למסכי המכ"מ במיק, וחלקם עמדו על הסיפון, אבל אי אפשר היה להוציא מהם את הגדרת המטרות - לאן שטים, לשם מה שטים, את מי תוקפים בדרך, ואיזו מטרה צריך להשיג? הלם זה הוא צוואר הבקבוק שבשלו נמנע מצה"ל להביא את יכולתו לידי ביטוי. יש לתחקר זאת. הרכב אנושי מסוים כשל כאן. בהתפטרות הרמטכ"ל ומפקד אוגדה 91 הסתיים שלב לקיחת האחריות האישית, וכל מי שנשאר נדרש לרתום את נסיונו לשיקום הצבא.
החלטנו, צחי הנגבי, מתן וילנאי ואנוכי להתמקד בסוגיית הפיקוד הבכיר של צה"ל והכשרתו. איננו מחפשים אשמים, אלא רוצים לבחון תהליך. השאלה היא איך קרה שהעוצמה של צה"ל לא באה לידי ביטוי? נצטרך לבחון מהו המסלול שמביא אדם לאלוף פיקוד. האם הוא עובר שינוי מחשבה ומושגים מהרמה הטקטית למערכתית? צה"ל לא הבחין בתהליך מאוד חשוב של מנהיגות הידע. נעדרו צמתים מחייבים בהכשרה, ואולי חוסר עקביות בין הלימודים לתרגילים ולאימונים. כל זה קשור ליכולת לפתח מנהיגות צבאית בכירה.
העדר המקצועיות הצבאית ברמת הפרקטיקה גרם למערכת הביטחון הלאומי לעבור תהליך של "אלכימיה", מצב של תפיסת ביטחון לאומי חסרת בסיס. לדוגמא, העדר האיום הקיומי. זו משאלת-לב פוליטית שאין מסוכנת ממנה.
מרכיבים נוספים באלכימיה שהתרחשה בישראל: ראשית, נסיגות חד-צדדיות. מדובר בעצם בנטישת שדה המערכה. לא שמענו על אף מקרה של נסיגה חד-צדדית בהיסטוריה הצבאית שהצליח. זה לא סיפק ביטחון בלבנון ולא בעזה. אי אפשר להכריע על-ידי שליח, אלא אם כן מוכנים לפגיעה קשה בתשתיות ובאזרחים.
שנית, יש להתבונן בהתעצמות האויב. זו זכותה וחובתה של מדינה לקטוע הליכי התעצמות בזמן ובמקום שנוחים לה.
שלישית, הפעלת כוח מידתית משמעה שימור יכולת האויב לפגוע בנו לאורך זמן, המשקל המצטבר של אי הכרעת האויב משמעה חשיפת מדינת ישראל לאיום קיומי לאורך זמן.
רביעית, הטענה שהניסויים הללו חסרי סיכון ושאם יתברר שהם לא עובדים נוכל להחזיר את הגלגל אחורה. אולם בפועל, כל מה שנעשה הוא בלתי הפיך, או שלהפוך אותו דורש מחיר כולל וטוטאלי כמו שהיה בלבנון זה עתה.
בנוסף, מרכיב ההתגוננות שהוכנס בתפישת הביטחון, הוא טעות אם הוא עומד בפני עצמו.
הגנת מדינת ישראל היא מכלול פעולות. מי שמדבר על ההתגוננות כמרכיב בפני עצמו טועה. אם מדינת ישראל תהיה מוקפת במערכות ירוי טילים, ותחשוב שבכך תוכל להגן על האזרחים עליה להבין כי ההגנה היא חלק ממערכת הביטחון אבל לא מכלול. לסיום, יש לנו צבא טוב ומפקדים טובים וחלק מהיאוש שפשט בציבור אין לו מקום. חובתנו כעת, לאחר שמוצה תהליך לקיחת האחריות, הוא מינוי מהיר של רמטכ"ל שיוכל שלקדם את צה"ל בלו"ז קצר.
