משפט ראווה

עיון מעמיק יותר בפסק הדין בעניינו של חיים רמון, מעלה מחשבות נוגות. סביב אירוע בלתי ראוי, שנמשך שניות בודדות, שספק אם הוא בכלל פלילי, נבנו תלי תלים של פרשנויות וקביעות עובדתיות. בית המשפט לא חסך במילים מחיים רמון, וגינה אותו בכל דרך אפשרית. המתלוננת, לעומת זאת, קיבלה את כל התשבוחות והסופרלטיבים האפשריים. לכל תמיהה באשר להתנהגותה נמצא פתרון: אם אמרה "אני לא יכולה לעמוד בפניך" - אזי מדובר ב"שיחה ידידותית", ולא בפלירטוט, אם התחבקה איתו תוך שהיא נצמדת אליו (שלא לומר נמרחת עליו) כפי שהוצג בתמונות - אזי עדיין מדובר במחווה ידידותית נטולת כוונות מיניות. אם, לדבריה, היו לה "דמעות בעיניים" לאחר אירוע הנשיקה, ואין הדבר ניכר בצילום השלישי - אזי מדובר בדמעות במובן הנפשי. אם נתנה את מספר הטלפון לרמון לאחר הנשיקה - היתה בהלם ותפקדה כאוטומט, ועוד כהנה וכהנה. כל טענה הנשמעת מפי רמון נדחית בשקר וכל עדות מטעם עדיו הינה "אינטרסנטית", "שקרית" או "תמוהה". עדויות התביעה, לעומת זאת, הן לעולם מהימנות, אמינות ורמות מעלה. רמון יוצא מפסק הדין כשטן במלוא מובן המילה. שקרן, מתוחכם, מתחכם, "מעוות ומסלף את העובדות", "לא דבק באמירת אמת", "עבריין מין", שלא לומר סוטה מסוכן... והכל, כאמור, בשל אירוע שניתן היה גם לפרשו כאי הבנה מצערת. נראה כי המגמתיות והחד-צדדיות העולה מפסק הדין, משקפות זרמים עמוקים יותר במערכת המשפט. כך, למשל, סברו השופטים הנכבדים כי "אמירות שלכאורה מצביעות על גישה עוינת לנאשם, כגון: "...האיש הזה ימנה את נשיא בית המשפט העליון..." שוכנענו... כי לא נאמרו דברים שכוונתם קביעת עמדה שלילית מוקדמת כלפי הנאשם." ... ממש כך, לא פחות. הרטוריקה המשפטית המגמתית והחד-צדדית של פסק הדין, מזכירה רטוריקה של פסק דין אחר - פסק דינו של אריה דרעי, בבית המשפט המחוזי, שם הוקרא פסק הדין בתקשורת, ברוב עם, כאשר השופטים לא חוסכים מילות גינוי קשות כלפי הנאשם, כולל רמז תמוה במיוחד באשר לאחריותו לתאונת הדרכים שאירעה לחותנתו בניו-יורק, כביכול, אישום שכלל לא נזכר בכתב האישום... לפחות מעניין זה יצא רמון פטור... הרטוריקה הקיצונית, הצבועה בצבעי שחור-לבן, המאפיינת פסק דין זה, מזכירה ימים אפלים ומתאימה יותר לפסקי הדין שנכתבו ע"י השופטים הסובייטים בתקופת הטיהורים של סטאלין, תחת עינו הפקוחה של התובע אנדריי וישינסקי, שם הורשעו הנאשמים בחבלה במהפכה הסובייטית בצד עבירות מין ופדופיליה. דומה שניסיונו של השר רמון להביא לשינויים הכרחיים במערכת המשפט, בצירוף ניהול המשפט תוך העלאת האשמות קשות ביותר כלפי הפרקליטות והמשטרה, עלה לו במחיר כבד, שאין כדוגמתו. בתי המשפט מתקשים לקבל טענות אנטי מערכתיות מסוג זה, ונוטים באופן אוטומטי להגן על מערכות החוק, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסק הדין. בכל הכבוד, גם אם העדיף בית המשפט את גרסת המתלוננת על גרסתו של רמון, וגם אם סבר שיש כאן מעשה מגונה, המלווה בכוונה פלילית של ממש (הכוונה הפלילית נותרה בגדר תעלומה, גם לאחר קריאת פסק הדין), מילות הגנאי והביזוי בהן בחר בית המשפט מתאימות יותר לסיכול ממוקד, כיאה לאותם פסקי דין מתקופות אפלות. פרשת רמון תיזכר כנקודת שפל בתולדות המשפט הישראלי, תביא לאובדן נוסף של אמון הציבור במערכת המשפט, והינה עדות נוספת וחותכת למשבר הקשה והחמור בו נתונה מערכת המשפט במדינת ישראל.