לאחר קריאת ספריה של הרכילאית המשפטית נעמי לויצקי אני יכול להבין מדוע נשיאת העליון אינה רוצה פרופסורים במשכן. רכשתי תובנה זו ממספר אירועים שסופרו על הנשיא אהרן ברק, אשר, לטעמי, מעמידים בסימן שאלה מסוים את תכונת החביבות המיוחסת לו על-ידי הכותבת. קשה לי למשל לזהות חביבות בכינוי "הגבאי" אשר, לגרסת לויצקי, הדביק הנשיא ברק לשופט אליקים רובינשטיין, אך אולי יש לעליונים דרכים ייחודיות להביע חום וחביבות.
פעמים מספר מצוין כי לאהרן ברק כלל לא היה אכפת שחולקים על דעתו ובלבד שאיכות פסק הדין החולק תעמוד בקריטריונים הנדרשים. בין היתר הוא אמר בעבר לשופטים כמו קדמי ואדמונד לוי כי הנמקותיהם, החולקות על דעתו, אינן עומדות ברמה הנדרשת. הקורא את ספריה של הרכילאית מתרשם שדרכו של ברק להביע בוז לשופטיו היתה לומר להם, לא במילים אלו ממש, שלו היו פסקי הדין שלהם מוגשים לו באוניברסיטה כעבודות, הציון שהיה ניתן להם הוא "נכשל".
על טיעון מעין זה אין לשופט העמית מה לענות. במישור הסמכות יוכל לומר לשופט האקדמאי שדעתו שווה לדעת שופט שאין לו תואר גבוה, אך מה ניתן לענות על "ציון" שלא ניתן אלא בשיחה בעל פה ואשר לא ניתן לערער עליו ואף לא לגשת לבחינה נוספת במועד ב. אם נותן הציון הוא השופט הבכיר במערכת ניתן להרכין ראש, עד יעבור זעם, ולהסכים בשתי מילים לדעת הנשיא, או לעמוד על דעתך למרות הציון האקדמי הנמוך.
ניתן לתהות מדוע שופט בכיר ומנוסה יסכים לקבל ציון מפרופסור שזה עתה מונה והחסר הכשרה בחיי המעשה של המשפט? לאהרן ברק היה ניסיון שיפוטי עצום בצד היכולת האקדמית ועמדה זו הקנתה לו סמכות עליונה, גם לשופט חשין היה ניסיון מקצועי רב מאוד, בצד ההשכלה האקדמית וכן גם לשופטים יצחק זמיר ומנחם אלון. איני סבור שהם יכלו למלא את תפקידם בהצלחה דומה ללא ניסיון מעשי זה.
השופט ברק אמר על חבריו הפרופסורים באקדמיה, כי הם עושים מכל פתרון בעיה, במקום למצוא פתרונות לבעיות. ניתן בהחלט להבין את קוצר הרוח של איש המעשה המשפטי כלפי התיאורטיקן. מחויבותו של השופט היא לסיום מהיר יעיל והוגן של התיק שלפניו ולתיאוריה המשפטית שתדאג האקדמיה, או מה שסביר יותר, התיאוריה תגובש ותשתנה לאור ההתפתחויות ההדרגתיות במשפט.
למען האמת הבעיה עם הפרופסורים למשפטים הינה שלמרות שיש להם כל הזמן שבעולם, קיימת תחושה שאין בידי להוכיחה, כי תרומתם, לחיי המשפט דלה יחסית והשפעתם שולית. הביקורת הנמתחת באקדמיה על פסקי דין כאלו ואחרים אינה עושה רושם רב, למעט כמובן הרושם על הסטודנטים הנאלצים להפנימה לצורך הצלחה בבחינות.
אוכל לציין כי בתחום עיסוקי, דיני הנזיקין, מיעוטה היחסי של תרומת האקדמיה מצערת. חידושים לא מעטים ידע תחום זה ואף אחד מהם לא נולד, למיטב ידיעתי, באקדמיה. זו מדדה אחר חידושי הפסיקה ומותחת עליהם ביקורת מלומדת ומסובכת למדי, שהשופטים נוהגים להתעלם ממנה, או שמציינים אותה באיזו הערת שוליים בפסק הדין. איני יודע מה המצב בתחומי המשפט האחרים וייתכן ששם השפעת האקדמיה גדולה יותר.
לדוגמא, בתחום דיני הנזיקין מורגש מאד היעדרו של ספר יסוד מעודכן המתייחס לתורת הנזיקין. אפילו ספר היסוד בדיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, לא עודכן עשרות שנים, למרות שדוקטרינות מרכזיות בתחום זה עברו שינויים מהותיים. מה לעשות ושלושת מחבריו [ברק, חשין ואנגלרד] היו עסוקים מאוד בבית המשפט העליון וחבריהם באקדמיה היו עסוקים במכללות שהכשירו עוד ועוד משפטנים שיתקשו למצוא עבודה.
למרות שאין אומרים זאת במפורש לפרופסורים, יש להודות ששופטים ועורכי דין מתייחסים אליהם לעתים כאל מטרד. מכיוון שלא ניתן לתחום את מאמריהם הארוכים במידה מוגזמת ומפותלים עד אימה, כפי שניתן לתחום סיכומים המוגשים לבית המשפט, לא נותר אלא להתעלם מהם למעשה, אך להעמיד פנים שנקראו בכובד ראש. כך או כך חשיבותם לחיי המעשה המשפטי טעונה הוכחה.
ניתן להבין שופטים אשר בנוסף לעומס המוטל עליהם אין הם רוצים להוסיף על סבלותיהם גם תחרות אקדמית מיותרת והם עושים כל שביכולתם שלא לאפשר לאקדמאים, שאינם אנשי מעשה, לחדור אל עולם המשפט. בנושא זה אני מבין ובמידה רבה מצדיק את הנשיאה דורית ביניש. אין טעם במינוי פרופסור, מבריק ככול שיהיה, לבית המשפט, אם אין לו ערך מוסף מיוחד. ברות גביזון מצאתי ערך מוסף כזה עקב מעורבותה בשאלות חברתיות חשובות ויכולתה לקדם פשרות חברתיות הכרחיות בפסיקה. איני מכיר את פרופ' נילי כהן אך לא שמעתי על כל תכונה המכשירה אותה במיוחד לשיפוט- מלבד יכולת אקדמית שאין ביכולתי לשפוט.
אם רוצים אקדמאים בבית המשפט העליון, לא יקרה דבר אם המועמדים יכהנו מספר שנים בבית המשפט המחוזי ויכולתם לעמוד במעמסה השיפוטית תיבחן הלכה למעשה. סביר כי פרופסורים הרואים עצמם משוחים מעם יסרבו למינוי למחוזי ואם כך הדבר אזי זו ההוכחה הטובה ביותר שהם לא היו ראויים למינוי לעליון מלכתחילה.
דומני שמה שגרם לרוחות להתלהט סביב נושא מינוי משפטן מהאקדמיה היה מינויו של פרופ' אנגלרד לבית המשפט העליון, ללא כל רקע של הכשרה מעשית ממשית במשפט. מינוי זה היה מינוי של משפטן נטו שצרם במיוחד מאחר ופרופ' אנגלרד היה חברם האישי של השופטים ברק וחשין. לאחר מינוי זה סברה האקדמיה שדי בהצלחה אקדמית מובהקת על-מנת להקנות כרטיס כניסה לעליון. עם כל הצער על סטיות מהדרך בעבר, יש לקבוע כי מצוינות אקדמית לא די בה כדי להצדיק מינוי לבית המשפט העליון.
