כל הדיון על המושג הגנה עצמית במובנו הקיים אינו העניין. הגנה עצמית על-פי החוק הקיים מתייחסת רק להגנה על חייו של אדם. הדיון הנוכחי הוא על הגנה על רכושו של אדם. אין חילוקי דעות על כי אין המשטרה מסוגלת להגן על רכוש, היא אפילו לא מנסה.
סיפורו של החוואי שי דרומי ורבים מחבריו מראה כי במושג רכוש נכללים לא רק בגדיו של אדם או תכשיטיו, אלא גם כל פרנסת משפחתו ומפעל חייו של אדם. ועל זה, על-פי החוק הקיים, אסור לאזרח להגן. שיחכה למשטרה. ושימשיך לחכות גם אחרי שפרנסתו נגזלת פעם אחר פעם, ולרשויות החוק אין כל מענה לבעיה.
לאחרונה התפרסמו מספר מקרים של פריצה לבית אנשים זקנים למטרת גניבה, והפעלת אלימות קשה כלפי הזקנים, ולרשויות החוק אין כל מענה.
גניבות רכב הינן מכת מדינה כבר שנים, ולרשויות החוק אין כל מענה. וגם ראינו כי מה שמתחיל כגניבת רכב יכול להסתיים ברצח. ומה אומרות לנו רשויות החוק: אסור לאזרח לקחת את החוק לידיו. אך באיזה ידיים החוק כן נמצא?
המצב בו אזרח צריך להגן על רכושו בעצמו אינו מצב רצוי, ומצב כזה מייצר הרבה סכנות. אך השאלה העומדת על הפרק אינה מה רצוי אלא מה מצוי. המשטרה חסרת אונים, בתי המשפט מגלים רחמנות בלתי מובנת על פושעים, הפשע גואה - זה המצב המצוי. הגיע הזמן שח"כים יפעלו לספק לציבור פתרון למצב המצוי, ויפסיקו להשחית מילים מיותרות על המצב הרצוי.
ולנושא שימוש בנשק. בדיחה ידועה מספרת על ג'ורג' ברנרד שאו שבאירוע חברתי הציע לנערת זוהר לבלות עמו את הלילה תמורת מיליון דולר. לאחר היסוס הסכימה. המשיך שאו: "אז בואי ואשלם לך מאה דולר". "מה אתה חושב שאני", כעסה נערת הזוהר. "מה את כבר הסכמנו", השיב שאו, "עכשיו רק מתווכחים על המחיר".
והנמשל - הפעלת נשק במקרים אלו מותרת לשוטרים ואסורה על אזרח מהשורה, כלומר עיקרון היתר הפעלת נשק בנסיבות אלו כבר נקבע, השאלה רק על מי הוא חל. לאזרח אסור, למשטרה מותר, רק שהמשטרה איננה.
