כשמלחמת האזרחים ברצועת עזה בעיצומה, דואגת ממשלת אולמרט להפסיקה באמצעות "איום" ישראלי להקים גשר להולכי רגל במעלה המוגרבים להר הבית. כך, ערביי ישראל, ערביי שומרון, ערביי יהודה וערביי עזה מצאו להם סיבה להתאחד. ממש כמו הוזי אוסלו, שסיפקו קרש הצלה ליאסר ערפאת ממש ערב קריסתו והסתלקותו מההיסטוריה. מישהו, כנראה, איבד את שיקול דעתו - אפילו אם יש הצדקה כלשהי לבנות את הגשר, אסור היה לעשות זאת כעת.
"עבודות החפירה ובניית הגשר במעלה המוגרבים נהפכו, כמו בכל פעם שנוגעים בהר הבית ובסביבתו, למלחמת גוג ומגוג. מי יעמוד בפיתוי ולא יתערב בסכסוך הדתי-הלאומי הגלום בהר הבית, סכסוך שכבר דימו לפצצה מתקתקת בעלת כוח הרס אפוקליפטי? מאז הוחל בעבודות, שמטרתן להחליף גשר להולכי רגל המחבר את מפלס הכותל המערבי לשער המוגרבים, הצטרפו רבים למהומה. הראשונים שקפצו על ההזדמנות היו מנהיגי התנועות האיסלאמיות בישראל, ובראשם השייח ראאד סלאח" - קבע
מאמר המערכת של הארץ.
וכותב המאמר הוסיף: "ההסתה נגד בניית הגשר היא ניסיון ברור לערער את הסטטוס קוו [בהר הבית, שגילו ארבעים שנה]. לכן אסור שהיא תשפיע על החלטת הרשויות להחליף את הגשר הזמני. פעילות כוחות הביטחון, המבטיחה את ביצוע העבודות, ראויה לגיבוי מלא".
אלא שבהארץ כמו בהארץ, ובלי ליטרת ארס ושטנה על הימין, לא יעבור מאמר מערכת כהלכתו.
"עם זה יש לזכור, שהסטטוס קוו חל לא רק על מתחם הכותל, אלא גם על הר הבית. לכן הדוחים בבוז את עלילת הפגיעה ביסודות מסגד אל-אקצה צריכים להתייחס באותו שאט נפש לניסיונות של קנאים יהודים לשנות את המצב בהר הבית, או להסית נגד הוואקף המוסלמי. המצב באזור הר הבית מחייב טיפול רגיש וחכם, אבל גם נחוש, לשמור על אינטרסים ישראלים חיוניים שנקבעו לפני שני דורות ותקפים עד היום" - חותם המאמר.
לשם כך דלה העיתון לאנשים, החושבים את עצמם, מבית גנזיו את צמד המלים "נחישות" ו"רגישות" - הססמה הנוראה, שבשמה גירש צה"ל אלפי יהודים מיישוביהם בחבל קטיף, והרס את בתיהם. אזכור פשע המלחמה הזה - שנעשה בחסות השמאל ובתי-המשפט הישראלים - אינו מטריד את הארץ. לשמאל הישראלי יש קושאן על התקינות הפוליטית, והוא מרשה לעצמו לעולל כל דבר, ולהשתמש בכל דבר נורא שהמציא. עיינו בערך הבריונות המילולית של מישאל (
אגדע את היד) חשין.
מבעירי שדות התחבולה היה יסוד חשוב בכל אסטרטגיה. כבר הרבה זמן שהיא נעדרה מצדנו (עיינו בערך מלחמת לבנון 2), והיא נפקדה גם מהעיתוי האומלל ל"
מבצע שלושת הדחפורים" בגבול לבנון. אם נכונה גרסת חיזבאללה, שהמטען, שנחשף מדרום לקו הגבול לבנון-ישראל, הונח לפני זמן רב, ואם לאו - זו לא השעה לחמם את הגבול הרגיש, על-מנת להפגין את ריבונותנו; וכתוצאה מכך לעודד את חיזבאללה להפעיל את השפעתו למתן את העימותים בין חמאס לבין פתח.
סיכום שנת 2006, שהנפיק השב"כ, מספר על מעורבות גדלה של חיזבאללה, המנסה לייצא את תורתו ואת שיטות לחימתו ליהודה, לשומרון ולרצועת עזה.
מי שיקראו את דברי בשש-שבע השנים האחרונות, לא יחשדו, שתמכתי במדיניות ההתרפסות, הבריחה, המנוסה המבוהלת וההפקרה בצפון. אלא שצריך לדעת מתי לגלות חוזקה, ומתי רצוי להבליג. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים ..." - יעץ לנו קהלת (ג' 1-8).
יום אחרי המבצע המפוקפק, כבר חתמו בסעודיה חמאס ופתח על
הסכם, המוטה מאוד לטובת ממשלת הנייה. כך, קיבלה תנועת חמאס הכרה רשמית מבלי שנדרשה לתת כל תמורה.
ועכשיו - ערב שבת, לפני הדלקת הנרות - בוער הר הבית, וכל מסית ומדיח תופס טרמפ על גבם של החמורים מממשלת אולמרט, שהחליטו להבעיר את שדות ירושלים בתקווה לראות האם האמצעי החדש להצתת אש יעבוד.
טמבל, זה עובד!
טמבל, מי שראה פעם שריפת קוצים יודע, שניתן לתכנן רק את תחילתה, וסופה מי ישורנו.
כמובן, לא תוקם ועדת חקירה לנושא - אין די שופטים (בדימ.) לאיישה כעת. כמובן, לא יבדקו איך, מתי ולמה איבדנו את הריבונות, והר הבית אינו מזמן בידינו. למרות זאת, אפשר היה לכלכל את מעשינו בהר הבית - כמו בגליל העליון - בתבונה. אלא שהמצרך הזה נדיר במחוזותינו וקלוש למדי בקריה בגבעת רם. ועל כך הלין כבר אבי המנוח לא אחת, באומרו, טיפש זרק אבן לים, ארבעים חכמים לא ימשוה.
