אחד מהתרגילים הידועים בתקשורת הוא לבקש מקבוצת משתתפים לתאר את הערים פריז או ניו-יורק על רחובותיה, אנשיה וריחותיה. לרוב, משתתפי התרגיל יודעים לשרטט את הערים בפרוטרוט, לרבות כאלו שלא ביקרו בהן מעולם. תרגיל זה ממחיש יותר מכל את הבניית המציאות (פסאדו מציאות) של מי שנחשף לערים אלו דרך סרטים או סדרות טלוויזיוניות. במקרים כאלו יש בדרך כלל מתאם גבוה בין המציאות לבין מראה הערים כפי שהוא מוצג באמצעי התקשורת. לא כך הם פני הדברים במקרה של החפירות הארכיאולוגיות הנערכות באזור הגן הארכיאולוגי סמוך להר הבית.
רוב הציבור אינו מגיע לאזור הר הבית, ולכן התמונה המוצגת בכלי תקשורת היא עבורו המציאות היחידה. במקרה זה הבניית המציאות של הציבור הרחב בארץ ובעולם בהחלט לא משקפת את המתרחש במציאות, והמתאם בין המצב בשטח למה שמשתקף בכלי התקשורת נמוך במיוחד.
כלי התקשורת מציגים איומים על אינתיפאדה שלישית העומדת בפתח - מיידי אבנים והתקהלות של מפגינים - ובולדוזרים בזוויות מאיימות. צרכן החדשות האופייני, הנחשף לסיקור העבודות במעלה המוגרבים, עלול לקבל את הרושם המוטעה שמזרח ירושלים בוערת. אולם, תמונות אלו מנציחות למעשה פרק זמן מוגבל, קצר ביותר, מקומי ושולי בהחלט בהווית העיר: מיידי האבנים אינם אלא קומץ נערים; ההתקהלות סמוך לעבודות היא של מפגינים מעטים; והבולדוזרים, המאיימים לכאורה על מסגד אל-אקצה, עסקו למעשה בפינוי סוללת העפר שהתמוטטה בשנת 2004 בעקבות סופת השלגים שפקדה את ירושלים. מה הפלא אם כן שמי שמתהלך במזרח ירושלים ואפילו באזור החפירות הנערכות בגן הארכיאולוגי, במקום שבו מתוכנן להיבנות מעלה המוגרבים החדש, לא מבין על מה באמת המהומה...
המהומות האמיתיות סביב מעלה המוגרבים נוצרו בעיקר מעל דפי העיתון, וההתקהלות הרצינית היחידה במקום היא של נציגי התקשורת. מי שפוקד את המקום מגלה כי מספרם של נציגי התקשורת באתר העבודות ובסביבה הוא פי שלושה ויותר מאשר של מי שמפגינים נגד העבודות. רק מספרם של השוטרים באתר עולה על זה של העיתונאים.
החפירות הארכיאולוגיות המתבצעות היום נערכות במתחם שבו מתקיימת לסירוגין פעילות ארכיאולוגית כבר ארבעים שנה. חלק מהחפירות אגב, כמו זו שבמהלכה נחשף הרחוב ההרודיאני, ממש נגעו בקירות הר הבית. מדוע אם כן משחקת התקשורת לידיהם של מי שמעוניינים להלהיט את האזור? נניח שהתקשורת הזרה מולכת שולל, מתוך משאלת לב או בתום לב, ונניח שגורמים שיש להם אג'נדות פוליטיות, דתיות ואחרות מתעלמים מהעובדות, אבל מה לגבי העיתונאים הישראלים? האם הם, וביניהם גם פרשנים בכירים, אינם יודעים שמדובר במהומה רבה על לא דבר? מה גורם להם לקחת חלק בהטעיה? הרי כולם יודעים היטב שמדינת ישראל לא תעז לפגוע במסגד אל-אקצה.
התשובה היא פרוזאית לחלוטין. זוהי דוגמה קלאסית לשיתוף פעולה הנשען על אינטרס משותף רחב, היונק ממקורות שונים לחלוטין. התקשורת, שחדשות 'קשות' הן לחם חוקה, מעוניינת בכותרות שיש בהן הגדלת החשיפה והרייטינג, שכן ערוצי התקשורת השונים, כמו שידורי החדשות בטלוויזיה והעיתונות הכתובה, הם עסק כלכלי לכל דבר, וכידוע חדשות רעות הן חדשות 'מוכרות' עבור אמצעי התקשורת. ואילו לגורמים המעוניינים לתקוף את מדינת ישראל המציאות בשטח לא ממש רלוונטית. לכן אף אחד לא נותן לעובדות לבלבל אותו, הן רק מטרד בדרך למאמר חוצב הלהבות הבא שאמור לעטר את דפי העיתון והחפירות הן רק תירוץ נוסף להתקיף את פעולות ממשלת ישראל.
וכך הפער בין מה שהתקשורת מציגה לבין המציאות בשטח הולך ומתעצם, ומי שקרוב למוקד ההתרחשות תוהה האם המהומות בירושלים, כפי שהן מתוארות בתקשורת, אומנם מתרחשות כאן בעיר או אולי באיזשהו יקום מקביל. הבעיה מתחילה כאשר 'נבואת הזעם' מגשימה את עצמה והגבול הדק שבין דיווח על חדשות ליצירת חדשות מיטשטש וכלי התקשורת, מעצם הימצאותם בשטח, הופכים לגורם המעודד ולעתים אף כזה המייצר מהומות באמת.
