אילוף כלבי השמירה של דמוקרטיה

הייתי מאושרת. אחרי חיפושים רבים קיבלתי חצי משרה באחת מרשתות המקומונים ויכולתי להתחיל לשמור על הדמוקרטיה. ככתבת מתחילה ונלהבת חיפשתי סקופים, וכעבור זמן לא רב קיבלתי לידיי מסמך המעיד על כך שאליחי הניג, בעלה של מי שהייתה אז שרת החינוך, לימור לבנת, מוכר לרשויות מקומיות מוצרי תוכנה ללא מכרז, באמצעות החברה לאוטומציה. הראיתי את המסמך לעורך ולהפתעתי הוא נותר אדיש. "זה תחקיר חשוב. לב ליבה של העיתונות ככלב השמירה של הדמוקרטיה", ניסיתי להלהיב אותו. "לא שכרתי אותך להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה" הייתה התשובה. הייתי זקוקה נואשות לכסף, אבל אחרי יומיים הגשתי את התפטרותי. למרבה הפלא, הצלחתי שוב לקבל עבודה והפעם ככתבת חינוך במשרה מלאה ב"מקור ראשון". אהבתי את העיתון הזה שהיה כתוב באיפוק וברצינות, אבל למודת ניסיון, החלטתי לחכות עם המסמך שבידיי להזדמנות המתאימה. זו באה לאחר כחמישה חודשים, כאשר לעיתון הגיע עורך חדש, שועל תחקירים ותיק ואיש מקצוע מהמעלה הראשונה. הראיתי לו את המסמך והוא צחק "אני לא מבין מה עוצר אותך להכין ממנו תחקיר?", והנחה אותי איך לקבל תגובות וממי. כעבור שבועיים כבר הייתה לי ביד טיוטא וכמקובל הגשתי אותה לעורך החדש, שהעביר אותה לעורך הראשי, אמנון לורד. התגובה לא אחרה לבוא - "מי הסמיך אותך לעשות תחקירים?" נזף בי לורד. התווכחתי אתו בלהט והוויכוח טיפס לטונים גבוהים, ושוב מצאתי את עצמי מחוץ לעיתון, מפוטרת על שביצעתי "תחקיר ללא קבלת רשות", כלשון מכתבו של אותו עורך בעניין פיטוריי. הייתי נחושה לפרסם את הסיפור. "אני אלך מעיתון לעיתון עד שאמצא דרך לפרסם את התחקיר שלי" הבטחתי לעורך שעודד אותי לחקור ביום פרדתנו.

לבנת בכבודה ובעצמה הגיעה לפגישה עם רפי גינת העורך הראשי של העיתון

מסע השיווק שלי התחיל בעיתון הארץ. לאכזבתי, עורך המוסף דאז דחה אותי. "זה סיפור קטנוני" פסק לאחר עיון בעיקרי התחקיר. בצר לי פניתי לידיעות אחרונות ולהפתעתי במחלקת התחקירים של העיתון הגדול במדינה, הסכימו לקבל ממני את התחקיר. בשלב הזה כבר חקרתי את רוב רובו של הסיפור וכבר היה בידיי קלסר עב כרס והוכחות מוצקות שבעלה של השרה סחר בסיפורי חיים של חללי צה"ל השאובים מספרי הנצחה של משרד הביטחון, והתעקשתי, למורת רוחו של עורך המוסף "7 ימים" לקבל קרדיט על התחקיר ולהיות מעורבת בהכנתו. כיוון שכל החומר היה בידיי, כולל המסמך המכונן של התחקיר אותו קיבלתי בהיותי כתבת מקומון - הוא הסכים. מסרתי את כל החומר לעיתון והתחלנו לעבוד יחד כדי לקבל תגובות מכל הנוגעים בדבר. הייתי בעננים. סוף-סוף אוכל לפרסם את הסיפור שנשאתי אתי חודשים. זמן קצר לאחר שביקשנו את תגובת השרה, אחזה התרגשות במחלקת התחקירים של ידיעות אחרונות, לבנת בכבודה ובעצמה הגיעה לפגישה עם רפי גינת העורך הראשי של העיתון. כשעתיים הם הסתגרו בחדרו כששומר הראש שלה מחכה מחוץ לחדר, וכשעזבה נפוחת עיניים, נתן גינת אור ירוק לפרסום התחקיר. נמסר לי שגינת אמר "יש כאן מסחרה בנופלים, וחייבים לפרסם". הייתי נאיבית. הבנתי את זה כשאחד מסגני העורכים במוסף הודיע לי שאת הסיפור על הסחר בנופלים מפרסמים אבל את השרה עצמה עוזבים. זה היה לפני הפרסום ולא יכולתי למשוך את הסיפור, ואכן תחקיר התפרסם כששמי הוא השני ברשימת התחקירנים, ולמעט בוקסה קטנה, חלקה של השרה עצמה בפרשה לא הובהר. בינתיים שב אליי עורך מוסף הארץ דאז, רוגל אלפר, שלזכותו ייאמר כי חזר בו מהקביעה שהתחקיר הוא קטנוני, ומאחר שבידיעות אחרונות לא רצו את החלק של השרה בפרשה, הוא הסכים שאמשיך לחקור את חלקה של השרה בחסות הארץ. אנשי חינוך בשטח שבו ואמרו לי שבעל השרה ובני משפחתה זוכים להעדפה במערכת החינוך, אבל אני התעקשתי למצוא הוכחות כתובות. כמו בדרך נס יום אחד פגשתי רב, שהראה לי בדיוק היכן לחפש ואכן מצאתי הוכחה כתובה שהשרה הגדילה את התמיכות במדרשה אותה מנהלת אמה בשכר, ועוד הוכחות כתובות.

לא עברתי את כל הדרך הזו כדי להירתע מאיומים

כששלחתי למשרד החינוך בקשת תגובה לממצאי התחקיר, התקשרו אליי מידיעות אחרונות ואיימו לא לשלם לי עבור תחקיר הנופלים, ואף הודיעו כי יתבעו אותי אם אשתמש בחומרים מהתחקיר ההוא. לא עברתי את כל הדרך הזו כדי להירתע מאיומים. בתחקיר על לבנת הקפדתי להשתמש בחומרים חדשים, התחקיר פורסם ובעקבותיו אף נפתחה חקירה במשרד מבקר המדינה. ידיעות אחרונות מימש את איומו ושילם לי שכר זעום עבור עבודתי אצלו וגם זה רק אחרי שפניתי לבית המשפט. חשבתי שמצאתי בהארץ בית, עד שהגיעו ימי אולמרט העליזים. כמו תחקירנים רבים, גם אצלי היה חומר מסוים שנגע במועמד לראשות הממשלה, ובהארץ אף עודדו אותי לרדת לחקר העניין, אבל ביום הפרסום החליט העורך הראשי דויד לנדאו, יש לומר שלמורת רוחם של העורכים האחרים, לגמד ולהצניע את הסיפור. הקש ששבר את גב כלב השמירה של הדמוקרטיה, שעדיין נובח בתוכי, היה כשבהארץ הודיעו לי, שלמרות שהשלטון המקומי בארץ נגוע בשחיתות "רשויות מקומיות זה לא חומר מעניין". אחרי כשנה וקצת בעיתונות הרגשתי כמו כלב מוכה, אבל המשכתי לחפש בית ומצאתי. היום, כשאני מעלעלת בעיתונים ורואה כמה מעט תחקירים הם עושים אני מבינה אותם. כמה משוגעים יניחו את פרנסתם על קרן הצבי למען הזכות להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה?