הקטע הבא מיועד למי שלא אוהב את אברהם גרנט.
יש משהו ממש מעצבן אצלו, הוא מצליח! ועוד יותר מרגיז, הוא נותן לכלבים לנבוח ומגיע עם השיירה לאיפה שהוא רוצה.
הוא גם אף פעם לא היה שחקן כדורגל רציני אז איך הוא הגיע לאמן את הקבוצות הכי טובות בארץ וגם את הנבחרת? יש הרגשה שהוא משיג הרבה בזכות הקשרים שיצר ויחסי הציבור המצוינים שלו, ומאד מתסכל שאנחנו לא יודעים איך עושים את זה. הוא מתחכך עם אוליגארכים/מיליארדרים ומוציא לנו את העיניים.
אברם, זה הכינוי שלו, הוא תעלומה. מצד אחד הוא אדם ידוע, פתוח וחייכן, שיש לו סבלנות לדבר עם כל אחד. ומצד שני לא יודעים עליו כמעט כלום, לדוגמא, איך הוא חי באנגליה והמשפחה, ובעיקר הילדים, נשארה בישראל? איך זה מסתדר? או מה הוא אוהב, מה התחביבים שלו, מי החברים שלו...?
גרנט הוא מסוג "אנשי הטפלון", שום דבר רע לא נדבק ושום כשלון לא שורט אותו. בתחילת דרכו המקצועית הוא קיבל תפקיד בהתאחדות לכדורגל (בטח בזכות יחסיו עם גברי לוי לא? שניהם באו מאותו הכפר בפתח תקוה!), ואז מכבי חיפה פיטרה מאמן וחיפשה אחר בדחיפות, הוא שבר חוזה עם ההתאחדות לכדורגל, הרגיז את גברי לוי, שאיים שאין לו מה לחפש יותר בהתאחדות לכדורגל, והלך לחיפה. אחר כך הוא הפסיק חוזה עם חיפה וחזר לנבחרת, ומה קורה אחרי כל זה? גם גברי לוי וגם הבוס של חיפה, יענקל'ה שחר, אוהבים אותו ומדברים עליו רק טובות, "טפלון" אמיתי!
הפרק הראשון שלו בנבחרת היה כשלון גדול. בין היתר סיימה הנבחרת בתיקו עם נבחרת מאלטה (איפה זה בכלל?) והיתה שותפה ל"שיא" מיוחד - הנקודה הראשונה והיחידה שנבחרת מאלטה השיגה במשחקים האלה. מישהו זוכר את זה?!
בפרק השני באימון הנבחרת האשימו אותו שהוא מאחר לכל אימון, שהוא עצלן, שהוא יחצ"ן (איש יחסי ציבור), שהוא מתחבר עם השחקנים ה"כוכבים" כדי לקבל את תמיכתם, שהאימונים שלו דומים יותר לקייטנה (בהשוואה, לעמנואל שפר, שאצלו האימונים היו כמו טירונות בצנחנים), שאמא שלו ערביה (לא, את זה אמרו על מישהו אחר).
מה לא אמרו עליו, אבל כשבודקים את התוצאות רואים שאמנם הנבחרת לא העפילה איתו למשחקי גמר גביע אירופה למדינות, אבל זה קרה רק בגלל הפרש שערים, ולא הפסדנו באף משחק בבית המשחקים בו שובצנו, לא לשוייץ, לא לאירלנד ואפילו לא לצרפת שהגיעה עד לגמר (שם הפסידה לאיטליה).
רק הזמן יוכיח שגרנט הוביל את הנבחרת להישגים שיהיה קשה לחזור עליהם. ב"השורה התחתונה", כמו שאוהבים לומר, גרנט הצליח יפה עם הנבחרת.
אני שייך יותר לדור ההוא שמעדיף יותר מעשים ופחות יחצנ"ות, ערכים, כבוד, מילה, חריצות. עבורי השאלה האמיתית היא במה גרנט מצטיין יותר: באימון או ביחסי ציבור?! מה קידם אותו יותר, היכולת על המגרש או היכולת למכור את עצמו?! ובמילים אחרות: האם הוא המאמן הכי טוב מבין היחצ"נים או היחצ"ן הכי טוב מבין המאמנים?!
אמציה לבקוביץ', בעברו שחקן ומאמן מצליח ועוזר מאמן הנבחרת, אמר לי פעם שאם ב"ימים ההם" היו שלושה יסודות חשובים בכדורגל: טכניקה, טקטיקה וכושר גופני הרי בעידן המודרני נוסף גורם רביעי, חשוב יותר מהשלושה: התקשורת! (אפרופו המילה "טכניקה", שאנשי כדורגל מכירים ופירושה הפשוט היכולת לבעוט, לנגוח, למסור, לשלוט בכדור).
יש פרשנים ומאמנים שמרבים להשתמש במילים מסובכות והפכו את זה למומחיות, "אחוז חומצת החלב בשרירים השפיעה במחצית השניה...", הבנתם? הפרינציפ הוא פשוט, אם הכדורגל כל-כך קשה ומסובך אתה צריך להיות ממש "מומחה" כדי להבין ולפרש. האמת היא שהכדורגל הוא פשוט. לכן כל אוהד ביציע מרגיש כמו מאמן מתוסכל, אבל כשלא שולטים כל-כך ברזי הכדורגל, ומתמצאים יותר במה אכל נפוליון בונאפרטה כששלחו אותו לגלות באי אלבה, המילים המסובכות עוזרות להפוך אותך ל"מומחה" גם אם אתה רחוק מזה. כדאי לכם לנסות, זה עובד!).
אברם גרנט הבין מהר מאד את חשיבות התקשורת, אבל הכשרון הגדול היה ביכולתו לתרגם את ההבנה הזאת לתועלתו, הוא העלה את זה לדרגת אומנות (ולדעת יריביו עד לכדי "גניבת דעת").
הוא יודע על מי כדאי לבזבז זמן ועל מי לא, ואת כל האיך, המתי והמה וזה לא פשוט. לדוגמא, כמאמן נבחרת הוא צץ פתאום בטוניס, ארץ ערבית שאירחה את אליפות אפריקה לאומות, בלי לבקש את אישור המעסיק שלו, ההתאחדות לכדורגל, ובלי ליידע את היו"ר, איצ'ה מנחם. הוא שימש שם פרשן, אבל את דעתו המלומדת הוא העביר רק ל... ידיעות אחרונות, ותסמכו על אברם שהוא עבר על הסקרים של תפוצת העיתונים בישראל לפני שהוא בחר דווקא ב"עיתון של המדינה".
הוא ידע שהוא מקומם עליו את כלי התקשורת האחרים אבל כאשף תקשורת הוא ידע את פעולות החשבון האלמנטריות של הענף, ועל פיהם: "ידיעות" פחות זה ופחות ההוא, התוצאה שווה את ההימור.
אישית פגשתי את התופעה כשגרנט אימן את מכבי ת"א. אחרי משחק רע והפסד לבית"ר י-ם, ביקרתי אותו קשה בטור שכתבתי במעריב. רצה הגורל וכמה ימים לאחר מכן, מוקדם בבוקר, נתקלתי בו ברמת גן, הוא הביא את הילד לגן ואני הגעתי למשרד. אינסטינקטיבית חיפשתי בור גדול להתחבא בו אבל גרנט, כאילו כלום, בירך אותי יפה לשלום, היה נחמד ומנומס, דיברנו קצת על הא ועל דא, וכשנפרדנו הוא ידע, ואני ידעתי שבפעם הבאה יהיה לי קצת יותר קשה להשתלח בו. אני בטוח שזאת "דוגמית" לדרך עבודתו, צריך בשביל זה כשרון ולמרות שיש לו כבר ממשיכי דרך הם הרבה יותר דהויים מהמקור.
הרבה מאמני כדורגל ישראלים רצו לעבוד באירופה. הם היו מוכנים להתפשר על איפה. שום הגיע ליוון וכולם קינאו בו. אברהם גרנט נחת ישר באנגליה מולדת הכדורגל. הוא חלק מצוות האימון של קבוצת הליגה הראשונה פורסמות', ולגמרי במקרה הבעלים של הקבוצה הוא גאידמאק הבן. לא ברור לגמרי מה תפקידו המדוייק שם (עיינו בערך "גרנט התעלומה"), הוא מוגדר כ"עוזר" של המנג'ר הארי רדנאפ, אבל בתקשורת האנגלית, וגם כאן, התפרסמו שמועות שגרנט מועמד לתפקיד העוזר של מוריניו, המנג'ר של אלופת אנגליה, צ'לסי, ומעניין מי ה"מקור". אני חושד שמוריניו שמע את הרמטכ"ל הפורש דן חלוץ ויודע שצריך להיזהר גם ממי שמחפה עליך מאחור, אבל עם כל הכבוד גם מוריניו בטח ראה את התמונות, שהתפרסמו לאחרונה, של הבוס שלו בצ'לסי, המיליארדר והאוליגארך רומן אברמוביץ', ואברהם גרנט מבלים ונהנים יחד כאילו אין מחר.
לא נעים להודות אבל... ממש מעצבן לראות עד כמה זה מצליח לו.
עם או בלי קשר, ה"פטנט" של אברהם גרנט אומץ ע"י רבים בכל שטחי החיים בישראל. תקשורת היא הכח האמיתי אצלנו, היא ממליכה ומורידה, ומי שיודע לרתום אותה לתועלתו יכול להגיע רחוק, תשאלו את אולמרט, אבל אם היא "מסמנת" אותו הוא יאכל הרבה ח...(חצץ), תתעניינו אצל נתניהו.
אי-אפשר לסיים קטע על אברהם גרנט בלי להגיד משהו על מי שהחליף אותו באימון הנבחרת, דרור קשטן. הקטע הקצר הבא מיועד למי שלא אוהב אותו. קשטן בז ליחצ"נות, מתרחק ממילים ומעדיף שהמעשים ידברו עבורו. מה שמרגיז אצלו זה שהוא מעז לעשות את מה שאנחנו לא - יש לו עקרונות והוא מתעקש עליהם, על קוצו של יוד, עד כדי דקדוקי עניות. הוא לא מתפשר ברגע האחרון, כמונו, ומוכן לשלם את המחיר. הוא היה המועמד הטבעי לאמן את הנבחרת הרבה לפני אברהם גרנט. גברי לוי, יו"ר ההתאחדות לכדורגל אז, גם הוא אמן היחצ"נות, ידע איך להוביל את המשא-ומתן עם קשטן לפיצוץ, הוא ידע שאנחנו יודעים שדרור לא מתפשר, והוא גם ידע שאנחנו כן ויהיה קל למכור לדעת הקהל את הפיצוץ כעוד התעקשות טרחנית של קשטן, ובעיקר הוא סמך על זה שהמאמן שחי על-פי עקרונות לא יתן לתקשורת את הצד שלו. כמה פעמים הסכמנו "ללכת קצת לקראת...", כי "החיים הם לא שחור ולבן...". אבל קשטן לא "מעגל פינות", הוא לא חושש שהנושא יתפוצץ, הוא ממשיך בשלו, והכי מעצבן זה שבדרך הזאת הוא הפך למאמן הכדורגל הכי מצליח בישראל.
האגדה מספרת שפול אנקה התקשר ודיבר עם קשטן לפני שהוא כתב את השיר "בדרכי" (My way) ונתן אותו לפרנק סינטרה כי הקול של קשטן לא מצא חן בעיניו כמו העקרונות שלו.
קשטן וגרנט "נפגשו" כשקשטן לקח עם מכבי ת"א "דאבל", אליפות וגביע באותה עונה, הישג אדיר, ודווקא אחרי הצלחה כבירה כזאת החליט ה"בוס" של מכבי, לוני הרציקוביץ', לפטר את דרור ולהביא לקבוצה במקומו את אברהם גרנט. הרבה אנשים חושבים שהמהלך הביא על מכבי ועל לוני "קללה" שלא מרפה מהם מאז.
הכרתי את דרור קשטן כשהוא התחיל בהפועל לוד, אצל בני רגב, אחר כך לא הצלחתי לשכנע אוהד שרוף של בית"ר י-ם שיתן לו הזדמנות. לא מצא חן בעיניו שדרור לא נראה קשוח, אפילו אין לו שפם הוא הסביר לי ב"הגיון". בסוף קשטן הגיע והפך את בית"ר ל"קבוצה של המדינה"? יש לדרור הרבה אמונות תפלות, הוא מצטייר כאיש ששייך לדור הישן, איש של עקרונות שאבד עליהם הקלח, אבל אותו זה לא מטריד.
אז הנה יש לנו שני טיפוסים שונים, שתי תפישות עולם מנוגדות בעיקר בכל מה שנוגע לתקשורת וההתייחסות אליה. שני מאמנים, אברהם גרנט ודרור קשטן, שהלכו בדרכים מנוגדת אבל הגיעו לאותו מקום, להצלחות ברמות הכי גבוהות. מה זה מלמד אותנו? מה אנחנו צריכים לעשות כדי להצליח בחיים, כדי "לאמן את הנבחרת"?
אני יודע מה אני מעדיף אבל כמאמן לא הצלחתי לזכות באליפות או גביע אז אל תלמדו ממני.
