מגדל של קלפים

מי שנוכחותה עשויה לגרום לאחרים לדפוק לעצמם כדור היא זהבה גלאון. דמותה הבולטת נמצאת כמעט בכל קלחת פוליטית. לראות את הח"כית הנמרצת (לפחות בדיבורים...) במצב "שקט" זה אירוע נדיר, בפרט כאשר היא מותקפת. אך לפלא, בדיון בוועדת הכנסת התיישבה גלאון דווקא ליד אחמד טיבי. נושא הדיון היה נבצרות הנשיא, משה קצב. עד מהרה התלהטו הרוחות ובין טיבי ליו"ר הוועדה התפתח ויכוח מר על-רקע אישי. חדי העין שהביטו בתמונות לא היו יכולים להתעלם מזהבה. שכנתו לכיסא של טיבי הוטרדה לעיני המצלמות, ושתקה. מול פניה נופף טיבי בעט הקמוץ באגרופו תוך שהוא פולש בבוטות ניכרת לתחומה. הוא עשה זאת לפחות 20 פעמים, כשבשיאם אף נתן לזהבה דחיפה הגונה שכמעט הפילה אותה מן הכיסא. הסיטואציה הלא נעימה, בלשון המעטה, גרמה לה לזוע בחוסר נוחות מופגנת על הכיסא. האם כורח הנסיבות הוא שגרם לה לנשוך שפתיה ולהבליג? האם השמחה-לאידה של רוחמה אברהם המותקפת הכניסה אותה למצב "רטט", או שאולי פשוט עייפה בובה זהבה?

הסקרנות היא יצר טבעי, אך יש מי שבוחרים להוביל אותו למחוזות של מציצנות. כזה הוא אחד מפורטלי האינטרנט הידועים במדינה, שאפילו שמו לא ראוי שיוזכר. בחידתו השבועית לקוראיו הייתה שאלה בוטה בלשון זולה וגסה שאחסוך מכם באשר לזהותו של איש התקשורת חובש הכיפה העובר על דיבר "לא תנאף". הטוקבקיסטים החרוצים לא טמנו את ידם בצלחת ומאות ניחושים נרשמו. ספק אם מישהו מאנשי התקשורת הדתיים בישראל יצא נקי אחרי כל זה. מה שהפתיע אותי בכל ה"משאל רחוב" הזה הוא דווקא מי ששלח אותו אלי - בחור דתי, איש תקשורת בעצמו. אל הלינק ששלח התלוותה השאלה אם יש לי מושג מי הוא זה ואיזה הוא אשר ההין לסטות מדרך האל. זה כבר הספיק לי לתת לו שטיפה הגונה. ותמציתה בשתי נקודות: א. מי אמר שזה נכון; ב. גם אם זה נכון - תמצא לי הלכה מהלכות לשון הרע עליהן אתה אמון שתתיר לך לספר. הוא מצידו ניסה להצטדק ולהסביר שדווקא מצווה לפרסם ולהזהיר ושה"דתי" הזה לא מייצג. אך לשכנע אותי כי אנשי תקשורת חובשי כיפה מייצגים את כל המגזר הוא ממש לא הצליח לשכנע. הסברתי לו שתרבות המציצנות ההרסנית אינה רק נחלתן של ליאורות למיניהן, והשתלטה גם על צדיקים שכמותו, שבשם אותו מוסר אלוהי רוצים לחנך אחרים.

ואם באלוהים עסקינן, קפיצה קלה לכותל להתפלל על מצב חשבון הבנק לא יכולה להזיק כל עוד לא גובים עליה עמלה. מי שמגיע למקום הקדוש אינו יכול להתעלם מהקבצנים הרבים. השבוע הגעתי לכותל ואחרי שהצלחתי להשתחל ביניהם, הגעתי אל הקיר הנכסף, טמנתי ביראת כבוד את הפתק. או אז שמעתי בת-קול: "נא הקש את מספרך הסודי".

העייפות שאחזה בי אחרי החמין של שבת לא פיתתה אותי להישכב מעולף לשינת צהריים. היום האביבי משהו אחרי כמה ימים גשומים סייע לשכנע אותי לצאת ולהוריד את האוכל בכמה דקות של הליכה ברחוב. גיליתי כי גם אחרי שנים על-גבי שנים של מגורים באותו רחוב אפשר לגלות בו דברים חדשים. עצי השקד שכל השנה נותרים ערומים ומסווים את עצמם בתנאי השטח מצמיחים פריחה לבנה ומרהיבה. רק ברחוב מגורי הצלחתי לספור 41(!) שקדיות. נסו גם אתם להציץ למה שצומח מעבר לדלת ביתכם וגלו סקרנות לנפלאות הטבע, שבימים סגריריים אלו יכול להיראות יפה מתמיד.