אל צידה האפל והמכוער של ניו-יורק התוודעתי במזללת מקדונלד בברודווי על רחוב 47 - אחד ממרכזיה הסואנים והשוקקים ביותר. על ספסל העץ שבקומה השנייה איבדתי את עולמי בשנייה אחת. השעה היתה אחת-עשרה לפני-הצהריים, כאשר הסבנו אני ושני ילדי סביב השולחן העגול לארוחה קלילה. בעודנו אוכלים, לא יכולנו שלא להבחין בצעיר כושי צנום שחלף לצידי הימני, כשמידיו נשמט לפתע ספל הקפה שלו. הבחור מיהר להתנצל ולוודא שמא נשפך הקפה על בגדינו. למרות שהרגענו אותו כי יצאנו בשלום מן העניין, סירב הצעיר האדיב להסתפק בכך, וגחן על הרצפה לנגב את כתמי הקפה. רק כשהכושי גמר לעשות את שלו, הוא התפנה ללכת, לא לפני שחזר והתנצל באוזנינו.
עירום ועריה ואז, בעודי מסובב מבטי שמאלה, גיליתי לתדהמתי שתיק העור שלי, שהיה מונח על הספסל, צמוד לגופי, נעלם ממקומו. המהלומה היתה אדירה. תיק הסמסונייט השחור הכיל את כל הטיול שלנו: סכום של 5,000 דולר בשטרות, כרטיס-אשראי בינלאומי, שלושת הדרכונים שלנו, כרטיסי הטיסה חזרה לארץ יומיים לאחר מכן; רשיונות הרכב והנהיגה, תעודת-עתונאי, פוליסות הביטוח שלנו, שעון, מחשב-כיס, ואפילו מפתחות החדר במלון שלנו, המרוחק כמחצית קילומטר בלבד מזירת האירוע.
בפעם הראשונה בחיי חשתי עצמי כמי שהופשט עירום ועריה, ללא אגורה בכיס וללא מסמך מזהה. עוד קבצן בעיר ללא רחמים. תחושת העלבון הצורב לא הרפתה ממני.
התחלתי לצעוק: "הצילו, גנב!". אלא שמהר מאוד נוכחתי כי יושבי המסעדה נותרו אדישים, כאילו אומרים: בסרט הזה כבר היינו. ואז, אני זוכר עצמי רץ כמו משוגע במדרגות, מחפש אחר הגנב הנמלט שמוטט עלי את עולמי. תוך כדי ריצה נזכרתי שלא יתכן שהכושי האדיב הוא הגנב, שהרי ראיתיו יורד במדרגות בידיים ריקות. אז מי, לעזאזל, לקח את התיק שלי?
הכושי עשה את שלו משיחזור הדברים בחקירה המשטרתית הובהרה, בסופו של דבר, דרך-היעלמו של התיק: הכושי, ששמט את ספל הקפה בצידי הימני, עשה כך, במתכוון, כדי להסיח את דעתי מחברו, שישב אותה שעה מאחורי, כדי שזה האחרון יוכל לנצל רגע של חוסר-עירנות מצידי, ואז לחטוף, בהינף-יד זריז, את התיק ולהימלט עמו אל הרחוב. תרגיל מוכר ונדוש, כפי שהתברר לנו בדיעבד.
לשמע סיפורנו, נראה החוקר המשטרתי מגלה סימנים ברורים של שעמום וקוצר-רוח מופגן. גם עצה טובה היתה לו לחוקר, תוך שהוא מטיף לנו מוסר: "בניו-יורק, ובמיוחד באיזורים כמו ברודווי וכיכר הטיימס, המועדים לפורענות, אין לשים את כל הביצים בסל אחד, ובכלל רצוי שלא להסתובב ברחוב עם תיק. את הכסף והמסמכים מוטב להפקיד בכספת המלון ובכיס להשאיר רק סכום מזערי".
בינתיים הגיעה לקיצה גביית העדות מאיתנו, שהותירה בנו רושם כי בוצעה רק כדי לצאת ידי חובה. כל שקיבלתי היה ספח ממוספר מטופס העדות שלנו, ובו הצהרה לקונית על גניבת דרכונים בלבד, ללא פירוט המסמכים האחרים וסכום הכסף שנלקח. כל בקשותי למסור לידי עותק מלא של ההצהרה, הושבו ריקם. הובהר לי כי את העותק המבוקש אוכל לקבל רק לאחר שאמלא טופס-בקשה מיוחד, שאותו יהא עלי לשלוח בדואר, בצירוף המחאה על סך 15 דולר ומעטפה מבויילת, הנושאת את כתובתי בארץ, לצורך משלוח אלי.
הוויה דולורוזה משנסתיימה החקירה נתקפתי בחרדה, שהרי מוטלת עלי החובה להודיע לחברת כרטיס האשראי על גניבתו, אבל איך עושים זאת כאשר אין לי ולו סנט אחד בכיס... למזלי, הובהר לי כי מדובר בשיחת-חינם וכי הטלפון הציבורי הקרוב נמצא בתחנת המשטרה עצמה. אלא שצרה צרורה: מלבד שם, מספר-זהות וכתובת בארץ, לא היו בידי כל פרטים מזהים נוספים, שאותם נתבקשתי למסור, כמו מספר הכרטיס והמועד האחרון לתוקפו. בלעדי אלה - כך נאמר לי - יקשה על חברת כרטיסי האשראי למלא אחר מבוקשי. בלית ברירה נאלצה חברת הכרטיסים ליצור קשר עם הבנק שלי בארץ, כדי להשלים את הפרטים החסרים, ואילו אני נתבקשתי לחייג שעתיים מאוחר יותר, באותו יום, כדי לוודא שאכן הכרטיס בוטל. ובינתיים התרוצצו להן במוחי המחשבות ולא נתנו מנוח: מה יהיה אם הגנבים עשו שימוש בכרטיס האשראי ורוקנו את חשבוני בבנק?
בחלוף השעתיים, שנראו לי כמו הנצח, חייגתי בקוצר-רוח לחברת כרטיסי האשראי. מן העבר השני של הקו נשמעו בשורות טובות: הכרטיס בוטל והגנבים לא עשו בו שימוש. תוך כך גם נתבשרתי כי כרטיס חלופי-זמני יונפק עבורי ויגיע לידי ביום המחרת.
בעוד אני מעודד מעט, נזכרתי שבתוך התיק הגנוב נמצא גם המפתח לחדר המלון שלנו, כשעליו מתנוסס שם המלון ומספר החדר. כבר ראיתי בדמיוני את הגנבים כשהם מגיעים למלון ומרוקנים מן החדר שלנו את מה שנותר שם. רצנו ריצת-אמוק אל המלון, הממוקם במרחק של קילומטר בלבד, שם גילינו, חסרי נשימה כמעט, כי מזלנו שיחק לנו גם הפעם. מנהל המלון הציע מיד להחליף את המנעול בדלת החדר שלנו, תוך שהוא תוחב לידי שטר של 10 דולר, כדי שנוכל לנסוע במונית לקונסוליה הישראלית ולהודיע שם על אובדן הדרכונים שלנו.
כמו עולים חדשים וכאן שוב שיטה בנו הגורל. כשהגענו לקונסוליה היתה השעה שתיים אחרי-הצהריים ונפש חיה לא היתה שם, מלבד איש הביטחון, שאיתו שוחחנו מבעד למחיצת האינטרקום. הלה הנחה אותנו לבוא למחרת, בשעות הקבלה, לצורך הוצאת תעודות-מסע - תחליף זמני לדרכונים - ולהביא עמנו סכום של 26 דולר ושתי תמונות של כל אחד מאיתנו. למחרת כבר יכולתי להשלים את הצעדים הנוספים לשחזור המיסמכים שהיו דרושים להבטחת חזרתנו לארץ יום לאחר מכן. בקונסוליה הישראלית הונפקו עבורנו, ממש כמו לעולים חדשים, תעודות-מסע, שמגבלתן העיקרית בכך שאינן מאפשרות יציאה מתחומי שדה התעופה בחו"ל. הוסבר לנו שדרכונים חדשים יהיה עלינו להוציא במשרד הפנים, עם שובנו לארץ.
מן הקונסוליה שמנו פעמינו היישר לחברת התעופה, לאחר שמספריהם של כרטיסי הטיסה הגיעו למלון, בפאקס, ששלח אלינו הסוכן בארץ. אלא שגם כאן חיכתה לנו הפתעה לא נעימה: למרות שכרטיסי הטיסה חזרה לישראל שולמו עוד בארץ, נתבקשנו להפקיד בידי חברת התעופה סכום של 2,700 דולר תמורת הוצאת כרטיסים חדשים, שאת תמורתם - כך הובטח לנו - נקבל חזרה בחלוף שלושה חודשים, בניכוי 150 דולר קנס. לפרק-זמן זה נזקקת חברת התעופה כדי לוודא שלא נעשה שימוש לרעה בכרטיס.
כך, כשהאגורה האחרונה בכיסינו, יצאנו למחרת בדרכנו חזרה לארץ, כמו עולים חדשים שנמלטו מארץ אכזרית. אומנם ידענו שעדיין מצפה לנו התמודדות בלתי נמנעת עם הביורוקרטיה של המימסד הישראלי, אבל מעולם לא שמחנו כל כך לחזור למולדת. מה שבטוח, בנסיעה הבאה נדע לשמור על המיסמכים, ואם ניתקל שוב בגניבה - נדע בדיוק איזה נתיב-יסורים צפוי לנו...