עד השבוע האחרון קשה היה לגבש עמדה נחרצת על סגנון התנהלותו של השר לביטחון פנים. אבל סאגת מינוי המפכ"ל הסירה את הרטייה מעל עינינו. שתי תכונות מרכזיות באופיו נגלות לעין בימים אלו: שחצנות וציניות. "גנות לא מסתיר את הכתם ולא שם עליו רטייה, גם לא על העין שאיבד בקרב", אמר דיכטר. זוהי בדיוק האמירה אשר נוטעת את התחושה שאם זה היה תלוי בדיכטר הוא דווקא היה שם בעצמו את הרטיה על עינו של המפכ"ל המיועד שלו.
עם כל הכבוד לעברך הביטחוניסטי ולזלזול שאתה מפגין כלפי כתם מתחום טוהר המידות, מר דיכטר, מפכ"ל לא ממנים כאן בגלל העיניים היפות שלו. שירבוב עניין העין כשיקול, ולו הפעוט ביותר, לזכותו של מפכ"ל מיועד, מהווה בעיקר זילות של מעמד האיש אותו אתה מנסה לקדם.
אף לוחם במערכות הביטחון של ישראל לא נשאל על הסכמתו לאבד את עינו בטרם הקרב. מדובר בסיכון אשר חל על כולם, וחלקם לצערנו אכן משלמים אותו. אבל להציג את ההירואיות שבאיבוד עין כזכות יתר במינוי כזה, הינה ציניות לשמה. 28 אלף שוטרים מסכנים את חייהם באופן יומיומי, אך פציעתו האנושה של שוטר הסיור ברחובות בחודש שעבר על-ידי פורץ מכוניות, אינה קידום אוטומטי לתפקיד פיקודי בכיר.
גם היהירות כלפי עמדות בכירי השופטים ("אצל משפטנים, רק האמא תרזה הייתה ראויה להתמנות למפכ"ל") אינה מוסיפה נקודות לשר דיכטר. שיקול הדעת המוטעה שלו במבחנו הפוליטי-ציבורי הראשון הוא ליבת העניין ולא גישת משפטנים אשר מהווים פה לדרישה הציבורית הנרחבת לניקיון כפיים ציבורי.
בשולי הדברים יצוין שגם גנות עצמו אינו מסייע לתדמיתו. "לא אוותר על התפקיד", אמר גנות בציטוט השווה כקליפת השום. גם זאב רוזנשטיין, להבדיל, לו היה מוצע לו להתמנות למפכ"ל המשטרה, לא היה "מוותר על התפקיד". אין לנו צורך בהתבטאויות נבובות וחסרות משמעות. הכדור, לצערם של דיכטר וגנות, כבר אינו במגרש שלהם ואת ההחלטה אם גנות יזכה בתפקיד או לא, יקבלו לשמחתנו אחרים, אשר עינם בראשם.
