"שלא תספרי לאף אחד" עדי ואני למדנו יחד מהגן. שתי ילדות עם קוקיות, עליזות, שובבות וסקרניות. יחד עברנו לבית הספר היסודי הקרוב למקום מגורינו במרכז הארץ, שנחשב אז וגם היום לבית ספר יוקרתי, עם אוכלוסיה מבוססת מאוד. יחד עלינו מכיתה לכיתה. עדי היתה אהובה על כולם, "מלכת הכיתה", מלאת שימחה וביטחון עצמי ותלמידה מחוננת ושובבה. בבית ספרנו, כמו ברבים מבתי הספר היסודיים בארץ, הגדולים למדו בקומה נפרדת מזו של הקטנים, ובהפסקות כמעט שלא ראינו זה את זה. הקטנים התרוצצו במסדרון התחתון והגדולים בעליון ובכל קומה היתה מורה תורנית שמנעה מאתנו להתערבב זה בזה.
באחד מימי הקיץ, לקראת סוף שנת הלימודים של כיתה ג' כשהמשמעת בבית הספר התרופפה מעט, אמרה לי עדי: "בואי נעלה למעלה למסדרון של הגדולים". הייתי ילדה ממושמעת והיססתי. "אסור לנו", אמרתי לה, אבל היא התעקשה ואני נסחפתי אחריה. כמו גנבות טיפסנו במדרגות, המורה משום מה לא הייתה על משמרתה ואנחנו שמחנו שהיא לא תתפוס אותנו. עלינו למעלה ואת פנינו קיבל "הבריון" של הגדולים וחבורתו. "מה אתן עושות פה במסדרון שלנו?" - שאל באיום. עדי שהייתה חסרת פחד מטבעה ענתה לו בחוצפה: "מי אתה שתגיד לנו מה לעשות?". היא לא יכלה לדעת שהתשובה הזאת תשנה את חייה לעד. הבריון וחבריו החלו לרדוף אחרינו, ואנחנו מרוב בהלה ברחנו לשרותים של הבנות בקומת הגדולים. בתמימותנו חשבנו שזה מקום בטוח, אבל הוא, ללא חשש, נכנס עם חבורתו לשרותי הבנות אחרינו. שם הוא פנה ואמר לי: "יש לך אח גדול שלומד איתי בכיתה, נכון?". "נכון", אמרתי. "אז תצאי מפה", אמר ודחף אותי החוצה. עדי נשארה לבד בשרותים. שמעתי אותה צורחת: "תעזבו אותי" ומבוהלת רצתי לחפש את המורה התורנית. מצאתי אותה במסדרון למטה מקשקשת עם מורה אחרת. "המורה בואי מהר. מרביצים לעדי", צעקתי, והיא רצה אחרי לשרותים, וכשהגענו זה כבר היה מאוחר מדיי.
כשנכנסנו פנימה ראיתי את עדי יושבת מקופלת ורועדת מתחת לכיור ותחתוניה מופשלים. "אלוהים אדירים", קראה המורה התורנית, שנחשבה לאחת המורות האהובות והמצטיינות בבית הספר. ציוני תלמידיה היו הטובים ביותר, ההורים היו מרוצים והתלמידים העריצו אותה. היא אמרה לי: "צאי מפה ושלא תספרי לאף אחד". ראיתי את המורה מרימה את עדי מתחת לכיור, מלבישה לה את תחתוניה מאחורי הדלת שנטרקה בפניי. שמעתי את המורה אומרת לעדי: "אל תספרי לאף אחד. גם לא לאבא ואמא. הם ימותו אם תספרי להם". עדי שמעה בקולה וגם אני. שתקנו בדיוק כמו שנאמר לנו לעשות. שמרנו את הסוד שאסור היה לנו לשמור. עדי נשלחה הבייתה בטענה שהיא חולה, ומיותר לציין שהמורה לא דיווחה על המקרה ושהילד התוקף לא טופל, ועדי המסכנה נאלצה להיתקל בו בבית ספר, ולסבול את המבטים הנבזיים ששלח לעברה.
מאז אותו מקרה עדי חדלה מלהיות החברה הכי טובה שלי. לא העזתי להביט לה בעיניים וגם היא נמנעה מלפגוש אותי. היא החלה להידרדר. מילדה עליזה וצחקנית היא הפכה לילדה שתקנית ומסוגרת, חדלה מלהצטיין בלימודים והרבתה להיעדר. בסוף אותה שנה היא עזבה את בית ספרנו והלכה ללמוד בבית ספר אחר.
"המורה הרגה שתי נשמות" בשנים שעברו מאז אותו מקרה, יצא לי לפגוש מדי פעם את עדי. אני יודעת שלקח לה שנים להתאושש ממה שקרה, ושעד היום היא לא ממש יכולה לדבר על זה. אני הפכתי לחושפת סודות אפלים, ואילו היא הפכה לחשדנית, התקשתה להשתלב במסגרות המקובלות, נשרה מכמה בתי ספר והחליפה מספר מקומות עבודה. במשך הרבה שנים היא גם עמדה בהבטחתה לא לספר את הסוד, אבל כשביקשתי את רשותה לספר אותו כאן, תוך הסתרת פרטים מזהים, להפתעתי היא הסכימה. "המורה נ. הרגה באותו יום שתי נשמות. אחת שלי ואחת של הילד שתקף אותי. אילו היתה מדווחת על מה שקרה, אפשר היה לטפל לא רק בי אלא גם בילד ההוא. לכי תדעי מה עבר עליו בבית, אם היה מסוגל לעשות את מה שעשה", אמרה.
תעזבו את בתי הספר עם התחרות שלכם אין לי מושג מה חשבה לעצמה המורה נ. כשצילצלתי לביתה אמרו לי שהיא כבר אינה בין החיים ושהיא מתה בייסורים מסרטן. אני יודעת שלפני יציאתה לפנסיה היא המשיכה לשגשג בבית הספר ואפילו קיבלה פרס על הצטיינות בהוראה. בית הספר היסודי בו למדנו ממשיך להיות בית ספר נחשב מאוד ומבוקש מאוד בעיר, ולפי הדעה הרווחת - אין בו ילדים אלימים.
היום אני יודעת שמקרים כגון המקרה שהייתי עדה לו בילדותי, אינם מקרים נדירים, ושהמורה נ. נהגה, כפי שלצערנו, נוהגים מורים לא פעם ובעיקר בבתי ספר יוקרתיים. מרוב רצון לשמור על השם הטוב של בית הספר, הם שותקים ולא מדווחים על מקרי אלימות ומונעים בכך טיפול בילדים האלימים ובקורבנותיהם.
הבעיה היא שהפיתרון המוצע על-ידי כל מיני כלכלנים 'מבינים' לבעיות מערכת החינוך היא פתיחתה לתחרות. כשאני קוראת את מאמריהם המלומדים של מקורבי האוצר ודובריו בעיתונות, איך פתיחת בתי הספר לתחרות תביא את הישועה ואת החיסכון, תגרום לסילוק מורים גרועים, תעלה את רמת ההוראה ותשביח את השגי התלמידים - הלב שלי מתכווץ. אני יודעת שאת מחיר התחרות ישלמו לא רק העניים והמסכנים, אלא גם ילדים מחוננים מבתים טובים כמו שהייתה עדי. סודות אפלים ייקברו וקורבנות ומקרבנים צעירים לא יטופלו רק כדי לשמור על השם הטוב של בתי הספר. באווירת תחרות ורייטינג, מורים 'טובים' כמו שהייתה המורה נ. לא רק שלא יינזפו או יסולקו מההוראה, הם אפילו יקודמו ויקבלו פרסים בגלל הציונים הטובים של תלמידיהם. אז מה שיש לי לומר לחסידי התחרות למיניהם, הוא זה: "תעזבו את בתי הספר עם התחרות שלכם, כי כשאתם מתעסקים עם בתי הספר, אתם לא מתעסקים רק בתקציבים ובהישגים, אלא גם בנשמות של ילדים. דמם בראשכם".
